אילן

לפני חמש שנים, משהו בי התחיל להתעורר. זה לא היה רגע של הארה, לא פרץ של אושר – להפך. זה היה כאילו הגוף שלי החליט שהוא נלחם בי, כאילו משהו שאני לא שולט בו השתלט עליי.

התחלתי לכעוס. כעס שלא היה שם קודם. כעס על שטויות, על כלום ושום דבר. על מזלג שלא היה במקום, על דלת שנטרקה חזק מדי. הכל היה סיבה להתעצבן, ואני לא הבנתי למה. בו זמנית, גם השינה שלי הלכה והתרחקה ממני. לילה אחרי לילה, הייתי קם פתאום בלי סיבה, מתהלך קצת בבית וחוזר לישון. בהתחלה חשבתי שזה סתם. אבל ככל שהזמן עבר, זה הפך להרגל. אחר כך זה כבר הפך לסיוטים.

בהתחלה לא הבנתי מה אני חולם. זה היה מטושטש, תחושה מעורפלת של פחד וחנק. אבל ככל שהשנים עברו, התמונה התחדדה. דמויות הופיעו שם. תמונות מהעבר. אותן תמונות, אותו סיוט, אותה תקופה. צוק איתן.

ניסיתי להתכחש לזה. אמרתי לעצמי שזה כלום, שזה עובר, שזה רק חלום. אבל זה לא עבר. כל לילה זה היה שם, מחכה לי. התחלתי להתרחק מאנשים, לוותר על מפגשים, על יציאות. עד שהבנתי שאין לי ברירה – אני חייב להתמודד עם זה.

לצאת מהארון של עצמי

בהתחלה ניסיתי לשמור את זה בפנים. פחדתי שיידעו, פחדתי להודות שמשהו בי לא עובד כמו שצריך. התביישתי. זה הרי לא משהו שגבר אמור להרגיש, נכון? אבל כשאתה לא מצליח לישון, כשכל דבר קטן גורם לך להתפוצץ, כשאתה מתנתק מהעולם בלי לשים לב – בסוף אתה מבין שאין לך ברירה.

אז פניתי לעורך דין, הגשתי בקשה למשרד הביטחון. זה היה תהליך מייאש, מתסכל, מלא בטפסים, המתנות, ועדות. הייתי צריך להביא עדויות. זה אומר להרים טלפון לחברים מהמילואים ולבקש מהם לספר על מה שקרה שם. זה הרגיש כמו קריעה, כמו חשיפה לא רצויה. זה לקח זמן, הרבה זמן, אבל בסוף זה קרה.

קיבלתי הכרה זמנית. זה אומר שהתחלתי לקבל טיפולים – פסיכולוגיים, תרופתיים. זה היה רק חצי צעד, אבל זה היה משהו.

ואז הגיע הרגע לספר למשפחה. זה לא היה רגע הרואי. זה לא היה שיחה רגועה מסביב לשולחן. זה יצא באמצע ריב, מתוך עצבים, מתוך כעס. לא ידעתי איך להסביר להם מה עובר עליי, והם לא ידעו איך להכיל אותי. עד היום הם לא יודעים איך. ואני? אני בעצמי לא יודע איך להכיל את עצמי.

השביעי לאוקטובר – היום שבו הזמן קפא

ואז, באוקטובר האחרון, הגיע מבצע חרבות ברזל. ה-5 לאוקטובר – קיבלתי הודעה שאני משוחרר מהמילואים. יומיים אחר כך, בוקר יום שבת, העולם מתהפך.

הייתי לבד. בלי מקלט, בלי מקום מוגן, בלי תחושת ביטחון. כשהאזעקות התחילו, זה כבר לא היה רק פחד רגיל. זה היה משהו אחר. הייתי בטוח שאני שם, בתוך עזה. הלב דפק בטירוף, הגוף נשטף זיעה, ורעדתי בלי שליטה.

מצאתי את עצמי דופק לשכנים על הדלת, מבקש להיכנס. הייתי בפאניקה מוחלטת, מבולבל, לא שולט על הגוף שלי. אני זוכר שהשתנתי על עצמי מרוב פחד. זה היה רגע של שבר מוחלט.

בסוף תפסתי את הכלבים שלי, נכנסתי לרכב, ונסעתי כמו מטורף. 180 קמ”ש אולי. הכל היה מטושטש. הגעתי לאבא שלי, דחפתי את עצמי למקלט, ולא הצלחתי להירגע. בתוך הראש שלי, חמאס היה כבר כאן, מקיף אותנו, מנסה להיכנס. ניסיתי להזיז רהיטים, לחסום כניסות. רק אחרי שעות ארוכות הצלחתי לנשום שוב.

ואז הגיע השלב הבא של הטירוף – קיבלתי הודעה קצין שלי. הוא לא ידע שאני כבר לא בסד”כ. לרגע אחד, הרגשתי שזהו, אני חוזר. אני חייב לחזור. אבל ידעתי את האמת – אני לא יכול. לא כי אני לא רוצה. כי אני לא מסוגל. אני מסוכן לעצמי ולחברים שלי. ואם אני שם – אני לא מישהו שאפשר לסמוך עליו.

הכאב שלא עובר

אני גאה בשירות שלי בצוק איתן. אני גאה בכך שקמתי להגן על המדינה שלי. ואם הייתי יכול – הייתי עושה את זה שוב ושוב. אבל המציאות היא שאני לא יכול.

וזה אוכל אותי.

כשאמרתי לחברים מהמילואים שאני לא מגיע, הרגשתי שאני בוגד בהם. שהשארתי אותם שם לבד. עד היום זה לא מרפה ממני. ניסיתי לחפר על זה. עשיתי התנדבויות, אספתי תרומות, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להרגיש שאני עדיין תורם. אבל זה לא מספיק. שום דבר לא מספיק.

אני לא יודע אם אי פעם אסלח לעצמי. אני לא יודע אם החברים שלי יסלחו לי. אני לא יודע אם הזמן ירפא את זה. אבל דבר אחד אני כן יודע – אני לא לבד.

היום – חיים עם הפוסט-טראומה

אז למי ששואל, היום אני מוכר, משרד הביטחון הכיר בי כפוסט-טראומטי. אני בתהליך שיקום, פסיכולוגי ורפואי. אני הולך לטיפולים, לחוגים, עושה מה שאני יכול כדי לטפל בעצמי.

אבל זה תמיד שם.

זה לא ייעלם, זה לא ייגמר, ואני יודע שעכשיו – בעקבות כל מה שקרה במדינה – יש עוד רבים שמצטרפים למעגל הזה. ואני יודע כמה זה קשה.

אז אם יש משהו אחד שאני רוצה לומר לכם, זה אל תשמרו בבטן. אל תתנו לזה לחנוק אתכם. תדברו. ואם אתם רוצים עזרה – אני כאן. אני לא צריך לשמוע את הפרטים אם אתם לא רוצים לספר, אבל אם אתם צריכים מישהו שיבין, מישהו שיקשיב – אני כאן.

ובבקשה – אל תשפטו אותי.

אל תשאלו אותי מה בדיוק קרה שם, אני לא רוצה להיכנס לזה. לא עכשיו, אולי לא אף פעם. אני רושם את הפוסט הזה קודם כל בשבילי. זה חלק מהמסע שלי, חלק מיציאה מהארון של הפוסט-טראומה שלי.

אני לא כותב את זה בשביל שיחפרו לי, אני לא כותב את זה כדי להסביר מה היה שם.

אני כותב את זה כי אני רוצה שזה יהיה כתוב. כי אני רוצה שאנשים יבינו. כי אני רוצה שיום אחד, אולי, אני אוכל לסלוח לעצמי.

היו לי הרבה חוויות מיניות, טובות יותר, טובות פחות, אבל אם יש לילה אחד שאני לא שוכח – זה הלילה שבו איבדתי את הידידה הכי טובה שלי. לא כי היה שם איזה ריב גדול, לא כי קרה משהו קיצוני – אלא כי עשינו את הדבר שהיינו אמורים להימנע ממנו מלכתחילה.

חברות של שנים – ואז לילה אחד שהרס הכול

הכרנו מאז גיל 15. תמיד היה בינינו מתח מיני כזה ברקע, אבל לא משהו שהיינו נותנים לו יותר מדי מקום.
היה לנו קטע קצר, איזה שבועיים של “מערכת יחסים” של נשיקות וזה, אבל מהר מאוד הבנו שזה לא זה.
המשכנו להיות חברים הכי טובים. באמת ידידים קרובים כאלה, מהסוג שמספרים אחד לשני הכול, בלי פילטרים.
יצאנו למסיבות, היינו יחד בכמעט כל שלב בהתבגרות שלנו.

ואז הגיע הצבא.

אני הלכתי לקרבי, והיא לשירות שלה, ופתאום הפגישות התדלדלו. אני לא ראיתי הרבה בית, וכשהיא כבר יצאה – אני בדיוק הייתי בבסיס.
זה הגיע למצב שחודשים לא נפגשנו, אבל עדיין היינו שם אחד בשביל השנייה, לפחות בטלפון.

שבוע אחד, מלא סקס, ולילה אחד יותר מדי

באותו שבוע הייתי ברגילה, ובאמת שלא תכננתי כלום, אבל משום מקום כל יום מישהי אחרת רצתה אותי.
אני לא יודע מאיפה זה בא, למה פתאום כל הברכה הזאת נחתה עליי, אבל פשוט כל יום היה לי סקס עם מישהי אחרת.

ואז, כאילו הכל מכוון, גם היא הגיעה לסופ”ש.

פתאום היא מתקשרת:
“רבתי עם ההורים שלי, אין לי כוח להיות בבית. אני יכולה לישון אצלך?”

ברור שכן.

אבל אז אני מזהיר אותה – יש לי רק מיטה אחת, הספה קטנה בטירוף, אין מצב לישון שם.
היא לא מתרגשת – “נישן ביחד, זה בסדר.”

לא חשבתי על זה יותר מדי. היינו מספיק שנים קרובים, לא היה לי בראש שזה הולך לשום מקום מיני.

היא יצאה עם חברות שלה, אני יצאתי עם חברים שלי, ובאיזשהו שלב כתבתי לה שאני חוזר, והיא הגיעה אחרי חצי שעה.

ואז זה פשוט קרה – ומשם זה רק הידרדר

אנחנו נכנסים למיטה, והיא מתחילה לספר לי על איזה בלאגן בצבא, שהיא עומדת להישפט וכנראה תלך לכלא צבאי.
היא נלחצה מזה בטירוף. היא לא תראה אף אחד הרבה זמן, היא תקועה עם חוסר ודאות, ואז היא מתחילה לחבק אותי חזק.

אני עדיין לא קולט את הרמזים.

ופתאום היא פשוט שואלת ישירות:

“נו, אתה רוצה לזדיין כבר או לא?”

ואז הבנתי.

היא הצמידה את הגוף שלה אליי, נשימות כבדות, חום הגוף שלה עליי.

הנשיקות התחילו – על השפתיים, על הצוואר, ידיים חוקרות, ליטופים ארוכים, מגע של חברים ותיקים שהופך למשהו אחר.

זה היה משחק מקדים מושלם.

אחד הארוכים והמדהימים שהיו לי.

שכבנו שם, מתלטפים, מרגישים אחד את השנייה, נותנים לעצמנו להיסחף בלי לחשוב על ההשלכות.

אני זוכר איך היא נצמדה אליי, איך הידיים שלי טיילו על הגוף שלה, איך בכל השנים שהכרנו, תמיד ניסיתי לדמיין איך היא נראית ערומה.

ואז זה פשוט קרה.

הפשטתי אותה – וראיתי שלמות.

באמת, הגוף שלה היה מטורף. מושלם. בדיוק כמו שדמיינתי, אולי אפילו יותר.

 כל מגע, כל רגע לפני שחדרתי אליה – זה היה פאקינג סקסי בטירוף.

אבל אז הגענו לאקט.

שמתי קונדום, הכנסתי – וגמרתי אחרי פאקינג שתי שניות.

כן. שתי פאקינג שניות.

אני רואה עליה את הפרצוף של האכזבה. “על זה בזבזתי את הסקס שלי איתך?”

אני מתבאס, מנסה לפצות עליה, יורד לה, אבל זה כבר לא משנה.

היא מסתכלת עליי ואומרת:
“מאמי, זה בסדר, לא צריך, זה לא היה אמור לקרות.”

ואני קולט שזה פשוט… לא זה. והלכנו לישון 

יום אחרי היא חזרה לצבא, ואני חזרתי לשלי.

וכמו תמיד – אני יוצא הביתה, היא סוגרת.
היא יוצאת, אני בבסיס.
זה פשוט לא יצא שניפגש שוב.

ואז התחיל מבצע צוק איתן.

הייתי שלושה חודשים בלי לראות בית, בלי טלפון, בלי שום דרך לתקשר עם אף אחד. הייתי שם, בשיא הלחימה, ולא ידעתי מה קורה בחוץ, מה קורה איתה.

לא דיברנו שלושה חודשים.

והקשר פשוט התנתק.

עוד משהו שצוק איתן דפק לי את הראש.

מה למדתי מזה?

סקס זה לא תמיד מה שצריך.

יש אנשים שצריך לשמור עליהם קרוב, בתור ידידים, ולא לנסות לקחת את זה למקום אחר.

כי יש אנשים שהם חשובים מדי – הרבה יותר מסקס חד-פעמי גרוע.

ואני חושב שאיבדתי אחת מהן.

אני רווק כבר חמש שנים.
חמש שנים של כמעט כלום.
חמש שנים שאני בקושי נוגע בבחורה.
במקרה הטוב? סקס אחד בשנה.

בודד, חרמן, לא יודע להתחיל עם נשים.
מסתכל על גברים אחרים שמצליחים ואני? פאקינג לא יודע איך לפתוח שיחה.
אני באפליקציות, כן. טינדר, אוקיי קיופיד – כל החרא הזה.
אבל זה לא מוביל לשום מקום. אני נשאר לבד.

אז מה נשאר לי? היד שלי.

כן, אני עושה ביד כל יום.
לפעמים פעמיים. לפעמים שמונה-עשר פעמים ביום.
סתם כי אני לא יודע איך להשיג יותר.

אין לי את מי להפשיט, את מי להרים על הידיים ולדפוק כמו שאני רוצה.
אין לי מישהי שאני יכול להשכיב על המיטה, לפסק לה את הרגליים, לקבור את הפנים שלי בכוס שלה ולשתות אותה עד הסוף.
אין לי תחת ללקק, להרגיש איך היא מתפתלת לי על הלשון, איך הגוף שלה משתולל מזה.

אני רק יושב בבית, גומר, וחוזר על זה שוב. ושוב. ושוב.

ואני רוצה גם מישהי שזורמת איתי על הכול.

לא רק לדבר איתה על נשים.
לא רק “וואי מאמי תראי איזה ציצי יש לה”.
אני רוצה גם להראות לה גבר חתיך, לצחוק איתה על זין גדול, לדבר איתה על הדברים האלה בלי מסכות.
בלי לשקר, בלי להתבייש, בלי לחשוב יותר מדי.

ולכן אני כותב פה.

כי זה היחיד שיש לי.
כי פה אני יכול להגיד הכול. חריף, ישיר, בלי מסכות.
כי אני פאקינג חייב להוציא את זה איפשהו.

אז אני כותב.
ואולי יום אחד גם באמת אחיה את זה.

כן, הייתי עם גברים – וכן, זה היה פאקינג טוב. אבל אני לא נמשך לגברים.

בגלל ששאלו אותי פה כבר כמה פעמים – אז אני עונה אחת ולתמיד:

כן, הייתי עם גברים.
כן, קיבלתי בתחת.
כן, גם נתתי.
וכן, זה היה פאקינג טוב, חוויה חזקה, כיפית, אינטנסיבית.

אבל למרות כל זה – אני לא נמשך לגברים.

עשיתי את זה מתוך חרמנות, מתוך דחף, מתוך תשוקה לרגע ולא מתוך משיכה אמיתית.
לא הסתכלתי עליהם וחשבתי “וואו, איזה חתיך, בא לי עליו”.
זה לא היה שם.
זה לא עובד אצלי ככה.

אני לא מנשק גברים – זה הגבול שלי, וזה פשוט לא מחרמן אותי.

ומה עם גברים?

אין לי בעיה לשבת איתכם, לשתות איתכם בירה, לצחוק, לדבר על החיים.
אבל ב-90% מהמקרים לא יקרה כלום.
זה לא הקטע שלי.
זה לא מה שאני מחפש.

מצד שני… נשארו עוד 10%.

אבל ה-10% האלה?
אם זה לזיין, אם זה להרגיש איך זה להיות פתוח, אם זה לקבל חזק מאחור ולגמור תוך כדי, אם זה להרגיש זין חזק מחליק עמוק – אני שם.
אם זה לתת למישהו לגמור לי בפה, לבלוע את זה, לקחת את זה עד הסוף – אני שם.

אז לך תדע. 😉

היו רגעים שהייתי גומר לה בפה, מרגיש את איך שהיא מחזיקה אותי עמוק, שותה אותי עד הסוף. אבל לפעמים, כשהיא התרוממה, ראיתי שאריות קטנות על השפתיים שלה, והיה רגע אחד קטן שבו רציתי להגיד לה:

“אל תנקי את זה. פשוט תשאירי את זה בשבילי. תני לי לקחת את זה ממך, להרגיש את זה עליי.”

אבל שתקתי.

כשהייתי גומר לה בכוס, היא תמיד רצה מיד לשירותים ומרוקנת הכול, ואני רק רציתי להגיד לה:

“פעם אחת, פשוט תישארי ככה. תני לי להרגיש אותך באמת. תני לי לקחת את זה ממך כמו שזה, ישר עליי.”

אבל שתקתי.

היו רגעים שהייתי נכנס לשירותים בדיוק כשהיא הייתה שם, עושה פיפי, והיה משהו בי שרצה להגיד לה:

“חכי, אני רוצה אותך ככה. אני רוצה להרגיש אותך לגמרי.”

אבל שתקתי.

ואז היה התחת שלה, הגדול, המושלם. כמה רציתי פשוט לקבור את הפנים שלי שם, ללקק אותה בלי לעצור, בלי לחשוב, רק להרגיש כל סנטימטר ממנה.

אבל שתקתי.

עכשיו אני יודע שיכולתי לקחת הכול רחוק יותר. יכולתי פשוט לבקש.

אבל לא ביקשתי.

ואחרי זה, התחרטתי.

אני רוצה לקחת את מערכת היחסים שלי לרמה אחרת. לא רק מערכת יחסים רגילה עם סקס רגיל, אלא משהו אחר, שונה, עמוק יותר. משהו שמאפשר לי להתמסר לחלוטין, לא רק במיטה, אלא גם בחיים עצמם.

אני לא מחפש רק משחקים של שליטה – אני מחפש מישהי שתיקח את זה עד הסוף, שתעשה איתי מה שהיא רוצה, איך שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה.

1. להיות נבגד ולהרגיש את זה עד הסוף

אני רוצה שיום אחד היא תחזור אליי הביתה ותספר לי בפנים, בלי רחמים, שהיא הייתה עם גבר אחר.
שתספר לי איך הוא היה יותר טוב ממני, איך הוא חדר אליה, איך הוא גרם לה לגנוח כמו שלא גנחה איתי מעולם. אני רוצה לשמוע את כל הפרטים, לשבת שם ולא להיות מסוגל לעשות כלום חוץ מלהרגיש את הכאב חודר בי.
ושבסוף היא פשוט תסתכל עליי ותגיד לי: “תאכל את הלב ותסתדר עם זה לבד.”

2. להימסר לגבר אחר על ידה

אני לא מחפש שלישייה קלאסית עם שתי נשים. אותי מטריף הרעיון של אישה אחת וגבר נוסף, כשהיא זו שמחזיקה אותי ומובילה אותי אליו.
אני רוצה שהיא תהיה זו שתכריח אותי להיות שם, שתעזור לו לפתוח אותי, שתהיה שם לראות אותי נשבר, משתנה, נכנע.

3. להיות מושפל ומופתע בגולדן שאוור

כבר יצא לי להתנסות בגולדן שאוור, וזה היה מדהים. אבל עכשיו אני רוצה לחוות את זה בדרך אחרת.
רוצה שהיא תשלוט בי בצורה כזו שהיא פשוט תתקשר אליי באמצע היום ותגיד לי לפתוח את הפה – ואני פשוט אעשה את זה, בלי לשאול שאלות.

4. לרדת לה בזמן מחזור

אני רוצה לרדת לה גם כשהיא במחזור, בלי לחשוב, בלי לחשוש, בלי להיגעל.
אני רוצה לטעום אותה בצורתה הכי טבעית, כשהגוף שלה בשליטה מוחלטת, כשהיא יודעת שאני שלה באמת, שאני לא בורח משום דבר שקשור אליה.

5. להיות מופתע על ידי הגוף שלה – בלי הכנה מראש

אני רוצה שהיא תשב לי על הפנים ותכריח אותי ללקק לה – אבל בלי להודיע מראש.
רוצה ללקק לה גם את הדגדגן וגם את התחת, ואז, בלי שום התראה, שהיא תפליץ עליי או תשתין עליי – ואני פשוט אקבל את זה בלי להתנגד.

6. להיות משומש בו-זמנית

אני חולם על הרגע שבו אני אהיה בין שני גברים, כשאחד דופק אותי בתחת והשני גומר לי בפה בו-זמנית.
רוצה להרגיש איך זה להיות מוחזק בשני הקצוות, איך זה להיות פתוח לחלוטין, איך זה שאין לי ברירה אלא לקחת את הכול.

7. לבלוע את עצמי

אני רוצה שהיא תגרום לי לגמור – ואז תכריח אותי לבלוע את השפיך שלי.
רוצה לחוות איך זה להיות חסר שליטה לחלוטין, כשהיא קובעת גם מה קורה אחרי השיא.

8. מערכת יחסים שבה חוקרים הכול

אני לא רוצה מערכת יחסים שבה אני מחליט מה נוח לי ומה לא.
אני רוצה מערכת יחסים שבה אנחנו חוקרים יחד – גם אם זה משהו שמרגיש לי מוזר, גם אם זה משהו שאני לא בטוח לגביו.
רוצה להיות עם אישה שלא עוצרת, שלא נותנת לי לבחור, שפשוט מובילה אותי קדימה לחוויות חדשות, עד שאני מגלה דברים שלא ידעתי שאני מסוגל לאהוב.

זה מי שאני. זה מה שאני מחפש.
אני יודע שלא כל אחת יכולה להכיל את זה. אני יודע שזו לא זוגיות רגילה.
אבל אם את שם, אם את מרגישה שזה נוגע בך, אם את רוצה גבר שיילך איתך עד הסוף – אני כאן.

מחכה. מוכן. ומשתוקק להיפתח לעולם שלך.

ביום-יום שלי אני שולט. אני מדריך, אני זה שקובע את החוקים. בצבא הייתי מפקד, אפילו רס”פ, תמיד זה אני שמוביל, שמחליט. גם בבית, במשפחה, בזוגיות – תמיד אני זה שקובע את הכיוון. אני רגיל להיות זה שמחזיק את המושכות.

אבל דווקא בחדרי חדרים, במיטה, הרעיון של לאבד את השליטה – זה מה שמחרמן אותי. זה מה שמטלטל אותי. הפנטזיה של לוותר על ה”פרי-קונטרול” שלי, פשוט לתת למישהי אחרת להוביל, להחליט מה עושים, איך עושים את זה, ובאיזה קצב – זה טירוף. לאבד את הכול, להיכנע לרגע, לתת לה לקחת אותי לאן שהיא רוצה – זה משהו שאין לו תחליף.

אם זה כשהיא יושבת עליי ודורשת שאעשה רק מה שהיא רוצה, אם זה כשהיא שולפת סטרפ-און ומבהירה מי כאן מחליטה, או אפילו אם היא בוחרת להשפיל אותי בצורה אחרת לשתין עלי כדו – הכול הופך לחוויה מסעירה. זה המקום שבו אני מרגיש חופשי באמת.

אמנם יצא לי להתנסות בזה רק כמה פעמים, מעט מדי, אבל כל פעם מחדש זה היה מסעיר יותר. זה משהו שהייתי רוצה לחוות בתוך זוגיות, לא רק כחלק מסקס מזדמן. לא כדרך חיים, לא כל הזמן, אבל כמשהו שקיים בזוגיות – איזון הפוך לכל השליטה שאני מחזיק ביומיום.

אני עדיין לא שם. אבל יום אחד? כן, אני מקווה שכן.

לפני כמה חודשים עברתי חוויה ששינתה אותי לגמרי. הפעם הראשונה שלי בתור נשלט. אני לא מדבר על משחקים קטנים או על שליטה רכה—אני מדבר על ויתור מוחלט על השליטה, על הפקרות טוטאלית. זה קרה אצל מלכה בבית הפרטי שלה, דיסקרטי, מאובזר בדיוק כמו שצריך.

כשהגעתי, הלב שלי דפק חזק. זו הייתה הפעם הראשונה שאני משלם על משהו כזה, הפעם הראשונה שאני נותן למישהי לקחת ממני הכול—את השליטה, את הכוח, את הגוף שלי. היא קיבלה אותי בעמידה, גבוהה, סקסית, עם מבט קר ונוקשה.

“מה אתה רוצה?” היא שאלה בקור.

גמגמתי משהו על זה שאני חדש בזה, שאני רוצה לחוות. היא רק חייכה חיוך קטן וזרקה פקודה יבשה:

“תוך שנייה וחצי אתה על הרצפה.”

לא חשבתי פעמיים, פשוט צנחתי לרגליה, כמו הכלבלב שאני. הכסף יצא מהכיס שלי באותה שנייה, והיא בעטה אותו הצידה כאילו אני כלום. ואז היא התחילה לדרוך עליי. הכאב התערבב עם ההשפלה, עם ההתרגשות, עם ההבנה שאני בידיים שלה עכשיו.

לאחר כמה דקות של מסאז’ לרגליים שלה, ליקוקים, השפלות קטנות ומכות פה ושם, היא אחזה בשיער שלי וגררה אותי אל המקלחת. אני יודע מה הולך לקרות. אני יודע. והזין שלי כבר קשה.

היא התיישבה מעליי, תפסה אותי חזק בשיער והסתכלה לי ישר בעיניים.

“תפתח את הפה.”

פתחתי. בלי לחשוב. בלי להסס.

ואז זה התחיל—הזרם החם שטף לי את הפנים, נכנס לי לפה, מילא אותי בטעם חזק, משפיל, מטורף. שתיתי, הכל. נתתי לה להכתיב לי את הקצב, נתתי לה להרטיב אותי, לסמן אותי, להשתלט עליי כמו שלא עשו לי מעולם. זה היה פאקינג טוב. זה היה חם, מטונף, מדהים.

כשהיא סיימה, היא דחפה אותי אחורה, נתנה לי כמה שניות להתנקות, ואני נשארתי על הברכיים, מרגיש איך הגוף שלי רועד מהתרגשות.

אבל זה לא נגמר שם.

היא גררה אותי חזרה לחדר, נתנה לי פקודה ברורה:

“על ארבע.”

צייתי מיד. היא שלפה את הסטראפ-און שלה, מרחה עליו חומר סיכה בכמות מינימלית, רק כדי שאני ארגיש כל חדירה בצורה חדה וברורה.

ואז היא התחילה לזיין אותי.

בלי רחמים. חזק, עמוק, כמו שהיא רצתה. היד שלה הייתה על הצוואר שלי, לוחצת, שולטת. כל תנועה שלה גרמה לי להרגיש את עצמי נקרע, נכנע, מתמסר לגמרי.

ואז זה קרה.

גמרתי. בלי לגעת בעצמי, בלי שום דבר. רק מזה שהיא זיינה אותי, רק מזה שהיא לקחה ממני את השליטה. הרגשתי את הגוף שלי מתפרק, את הזין שלי יורה בלי שליטה, ואני רק שם, גמור, מרוסק, חסר אונים.

היא צחקה. היא בעטה בי קלות. “כלבלב טוב.”

אני רק שכבתי שם, מתנשף, יודע שאחזור שוב.

כי זו הייתה אחת החוויות הכי טובות שחוויתי בחיים שלי.

אז לא באמת יודע מה רשומים פה אז זורם על טיפה שיכירו אותי 

אז שמי אילן בן 30 רווק מגדיר את עצמי כסטרייט ולא נמשך לגברים אבל יצא להיות עם כמה גברים וטיפה לקבל 

ולאחרונה גילית את עולם היפה של נשלט בימי יום אני די שולט על הכל וזה בדיוק הפך ממני ולגלות ולתת למישהי אחרת לשלוט עלי זה אחת החוויות הטובות ביותר שהיית לי 

אני עובד בתחום החיות ומאוד אוהב חיות יש לי כ30 חיות 

תחביבים שלי זה לגלוש 🏄‍♂️ לטפס 🧗 🚲 וסוסים🐎 (אני מתחרה בעולם הסוסים ) 

וכן השמח על הדרך להכיר טיפה יותר פה להכיר חברים חדשים וגם אולי זוגיות