אני רווק כבר חמש שנים.
חמש שנים של כמעט כלום.
חמש שנים שאני בקושי נוגע בבחורה.
במקרה הטוב? סקס אחד בשנה.
בודד, חרמן, לא יודע להתחיל עם נשים.
מסתכל על גברים אחרים שמצליחים ואני? פאקינג לא יודע איך לפתוח שיחה.
אני באפליקציות, כן. טינדר, אוקיי קיופיד – כל החרא הזה.
אבל זה לא מוביל לשום מקום. אני נשאר לבד.
אז מה נשאר לי? היד שלי.
כן, אני עושה ביד כל יום.
לפעמים פעמיים. לפעמים שמונה-עשר פעמים ביום.
סתם כי אני לא יודע איך להשיג יותר.
אין לי את מי להפשיט, את מי להרים על הידיים ולדפוק כמו שאני רוצה.
אין לי מישהי שאני יכול להשכיב על המיטה, לפסק לה את הרגליים, לקבור את הפנים שלי בכוס שלה ולשתות אותה עד הסוף.
אין לי תחת ללקק, להרגיש איך היא מתפתלת לי על הלשון, איך הגוף שלה משתולל מזה.
אני רק יושב בבית, גומר, וחוזר על זה שוב. ושוב. ושוב.
ואני רוצה גם מישהי שזורמת איתי על הכול.
לא רק לדבר איתה על נשים.
לא רק “וואי מאמי תראי איזה ציצי יש לה”.
אני רוצה גם להראות לה גבר חתיך, לצחוק איתה על זין גדול, לדבר איתה על הדברים האלה בלי מסכות.
בלי לשקר, בלי להתבייש, בלי לחשוב יותר מדי.
ולכן אני כותב פה.
כי זה היחיד שיש לי.
כי פה אני יכול להגיד הכול. חריף, ישיר, בלי מסכות.
כי אני פאקינג חייב להוציא את זה איפשהו.
אז אני כותב.
ואולי יום אחד גם באמת אחיה את זה.
