הרגע יצאתי מהדאנג’ן.
פעם ראשונה בערב של שליטה נשית, ואני עדיין מנסה לעכל את כל מה שראיתי, הרגשתי, חוויתי – או יותר נכון, את מה שלא חוויתי.
האמת? היה מעניין. מצד אחד, ישבתי רוב הזמן בצד, קצת ביישן, קצת מובך, ולא באמת מכיר אף אחד. מצד שני, הרגשתי שאני במקום הנכון. ראיתי אנשים אחרים, הבנתי שאני לא לבד בעולם הזה, שיש עוד כמוני, שיש פה קהילה שלמה שמרגישה בנוח עם מה שאני רק מתחיל לגלות.
חלק ממה שראיתי מאוד הרתיע אותי. היו דברים שהסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי: “לא, זה לא אני, זה לא בשבילי.” אבל אז, היו גם רגעים שהרגשתי בהם משהו אחר לגמרי. התבוננתי מהצד על סשנים מסוימים, על הדינמיקה, על האנרגיה, ואמרתי לעצמי: “פאק… גם אני שם. אולי הייתי צריך להיות שם. אולי גם אני יכול להיות כלבלב טוב, כלבלב נאמן.”
אבל הערב עבר, ולא יצא.
בין מבוכה לרצון להשתלב
אני לא בדיוק יודע איך ניגשים. איך מתחילים לדבר, איך מתקרבים. אולי בפעם הבאה אני אצליח להיות קצת פחות פסל שיושב בצד, קצת יותר מעורב, פחות מתבייש, פחות נותן לפחדים להשתלט עליי.
במהלך כל הערב דיברתי אולי עם שלושה אנשים. וגם זה, שיחות קצרות, מבולבלות. לא הייתי בטוח איך להתנהל, מה מותר, מה אסור, איך יוצרים חיבור בלי להיות פולשני או מעיק.
וככל שהערב התקדם, מצאתי את עצמי צופה, לומד. זה הרגיש קצת מוזר, כי חששתי שאולי אני נראה כמו איזה סוטה – יושב בפינה ובוהה, מנתח כל תנועה. אבל לא הגעתי לכאן כדי להסתכל מהצד בתור מציצן, אלא כדי ללמוד ולהכיר את העולם הזה.
נשים חזקות, גברים כנועים – והקסם שבביטחון
הדבר שהכי הדהים אותי זה הביטחון. וואו, כמה נשים חזקות יש פה בארץ. לראות אותן עומדות בגאווה, עם מבט חודר, עם נוכחות שממלאת את החדר – זה פשוט מרשים.
אבל לא רק הן. גם הגברים. ביום-יום אנשים רגילים לחלוטין, גברים עם עמוד שדרה, כאלה שבחיים לא היית מדמיין אותם במצב כנוע – ופתאום, בלחיצת כפתור, הם הופכים לכלבלבים, לעבדים נאמנים, בלי שמץ של בושה, בלי טיפת היסוס. וזה לא היה כניעה חלשה – זה היה כניעה עם ביטחון עצמי, כניעה מתוך בחירה.
וזה גרם לי לשאול את עצמי – איך אני יכול להגיע לרמת הביטחון הזו? איך אני יכול ללמוד לשחרר ולזרום בלי להרגיש שאני חצי תקוע, בלי לחשוש מה יחשבו עליי?
אני יודע שיש לי ביטחון עצמי בתחומים אחרים, אבל כאן? כאן אני עדיין חדש. עדיין ביישן. עדיין מהסס.
מה החוקים פה בכלל?
האמת? אני עדיין לא לגמרי יודע איך כל זה עובד. איך מתחילים שיחה בלי להרגיש לא במקום? איך מציגים את עצמך בלי שזה ירגיש מוזר? איך יודעים מתי אפשר לפנות למלכה ומתי זה חוצה גבול?
אם מישהו שקורא את זה מכיר את העולם הזה יותר ממני – אני אשמח לעזרה. מה החוקים? איך זה עובד? איך משתלבים בצורה נכונה ולא מגושמת?
בינתיים, אני רק יודע שאני רוצה להגיע לערב הבא – והפעם, לא לשבת כל הערב בצד.
