אתמול הייתי בדנג’ן (רשמתי על זה בלוג בנפרד, לכו תקראו). יצאתי משם באזור שתיים בלילה, ישבתי בחניון באוטו, כתבתי את הבלוג. הראש עדיין שם, לא באמת מצליח להתנתק. אחרי זה התחלתי נסיעה, הגעתי הביתה, טיילתי קצת עם הכלבים, נכנסתי—כבר שלוש בלילה.
רשמתי עוד בלוג שהיה לי בראש. הייתי סופר חרמן, אז הורדתי מכנסיים, תחתונים, וסיימתי עניין כרגיל. מסתכל על השעון—כמעט חמש. פאק. הראש כבד, אבל במקום ליפול למיטה, אני בוהה בתקרה כאילו שהיא הולכת לתת לי תשובות.
יאללה, לישון. שש בבוקר—שעון מצלצל. לא באמת ישנתי. קמתי, צחצחתי שיניים, מקלחת, טיול קטן עם הכלבים. הראש עדיין חצי שם, חצי לא.
הכנסתי אותם לאוטו, העמסתי חיות: צ’ינצ’ילה, חרדון מזוקן, סממית מנומרת, צו סודני, ארנב. מצמצתי, כמעט נרדמתי בעמידה. קפה? אין זמן. אוכל? שכח מזה.
יאללה רבותיי, עוד יום עבודה. עם עיניים אדומות, דופק לא ברור, ומוח על אדי דלק אחרונים.