התעוררתי הבוקר חרמן, או יותר נכון – כמו תמיד. הגוף שלי היה טעון באנרגיה שלא נתנה לי מנוחה, ומה שנשאר זה רק לפרוק אותה. המחשבות התחילו להתרוצץ, הדמיון השתולל, אבל לא היה צורך לחכות או לחפש פתרונות – הייתי מוכן בדיוק לרגע הזה.
לא מזמן פינקתי את עצמי בצעצוע חדש, סטרפאון חלק ומדויק, כזה שידעתי שיגרום לי להרגיש בדיוק את מה שאני רוצה. הבוקר הזה היה ההזדמנות המושלמת לבדוק עד כמה הוא טוב. היד שלי התחילה לעבוד עליי, בקצב שאני מכיר הכי טוב, אבל זה לא היה מספיק – הייתי צריך יותר.
הרגשתי את הדופק שלי עולה כשלקחתי אותו, מוכן להרגיש כל מילימטר, כל תזוזה. הגוף שלי נכנע לרגע, כל עצב בתוכי התעורר, כל נגיעה העיפה אותי גבוה יותר. תוך כדי שהידיים עשו את העבודה, התחושה הפכה אינטנסיבית יותר, הגוף שלי נדרך, העונג הלך ונבנה עד שלא יכולתי יותר להתאפק – והרגע הזה של השחרור? הוא היה אחד המטורפים.
נשארתי שם כמה דקות, מתנשף, מסופק, מלקק את השפתיים עם חיוך קטן. אין ספק – הבוקר הזה התחיל בדיוק כמו שצריך.