הכל פורח.
הכל מתחדש.
הצבעים נהיים חיים יותר, הלב נפתח, והעולם מרגיש כאילו הוא סוף-סוף לוחש לי: “קדימה, תחיי.”
אז מה אחותכם עשתה?!
מה
שבא
לי.
התפטרתי מהעבודה,
מלא הופעות,
חברים שלא ראיתי שנים,
כוסית בערב עם עצמי או עם אהובים,
שיחות עמוקות, צחוקים מטופשים, ריקודים בסלון.
אני בוחרת בי.
לא איפה שלא טוב לי,
לא עם מי שמכביד,
לא באנרגיות ששואבות.
אני אוהבת.
בגדול,
עד הסוף,
בלי פחד.
אני אומרת כן.
אני כאן בשביל לחיות – באמת.
ולא רק לשרוד.
לשבוע מלא בחיוביות 🌅
כותבת את מה שהלב לא מצליח לשתוק, על הגבולות הדקים בין אור לצל.
אני כלבנית טיפולית, עובדת עם בני נוער וילדים שנשמטו מהשורות, מאמינה בכוחות של אהבה, קשר ונשימה.
אוהבת לגעת באמת, לא מפחדת מהמקומות החשוכים, ומאמינה שמתוך כאב צומחים פרחים אחרים.
כותבת בבלוג כדי לזכור מי אני – וגם כדי שתזכרו אתם.
מאחורי המילים יש לב פועם, שמחפש בכל יום מחדש איזון בין רכות לעוצמה. אני נעה בין עולמות – בין המקצועי לאישי, בין מגע קרוב לבין מרחב שמאפשר לאחר להיות. למדתי שהקשבה אמיתית נוצרת כשמשהו בי שותק, ושנוכחות היא מתנה גדולה יותר מפתרון.
הכתיבה עבורי היא שליחות שקטה – לא כדי להסביר, אלא כדי לפגוש. לא כדי להוכיח, אלא כדי לגעת.
אני כותבת עכשיו כי משהו בבטן שלי לא נותן לי לא לכתוב. בלילות, מהמקלחת החמה, כשיש יותר תחושות ממילים – אני פותחת דלת, ורושמת. לפעמים זה כואב, לפעמים מרגש, לפעמים סתם משחרר. זה לא תמיד ברור, אבל זה תמיד אמיתי.
התעוררתי מחלום עליו.
וכמובן, ישר הלכתי לבדוק – אולי שלח משהו, אולי בכל זאת…
בחלום הוא כתב לי שהוא סולח לי.
שהוא נזכר בכל הטוב שבי, בכל הטוב שבנו.
שהוא לא מוכן לוותר על החברות שלנו.
שהוא מבין שאנחנו קשורים – בנשמה, לא משנה אם נרצה או לא.
שזה הגורל שלנו.
זאת המהות שלנו.
ובחלום… הוא חזר לחיי.
בכל הכוח. בלי היסוסים.
ואז התעוררתי.
ולא הייתה שום הודעה.
ולא היה הוא.
ורגע אחד חלף לי בראש –
ואולי גם אין כבר אותי?
אז קמתי.
עם הלב חצי שבור, חצי מדמיין שהוא עדיין פה.
הסתכלתי על הטלפון עוד פעם, רק ליתר ביטחון.
שום דבר. שקט.
והשקט הזה צעק לי את כל מה שאין.
והתחלתי לתהות – אם הוא כבר לא זוכר, למה אני לא מצליחה לשכוח?
אם הוא כבר ממשיך, למה אני עדיין תקועה בחלום?
אולי כי אני לא מתגעגעת רק אליו.
אולי אני מתגעגעת אליי.
אליי כשהייתי איתו.
אליי שצחקה, שפרחה, שידעה שהיא אהובה.
מאז שהוא הלך, משהו בי התרחק ממני.
ואולי זה הזמן להחזיר את עצמי לעצמי.
לא דרך הודעה ממנו, לא דרך חלום –
דרך צעד אחד קטן, אמיתי, ער.
צעד שמתחיל כאן, עכשיו.
כי אולי אין אותו.
אבל אותי –
אני עוד יכולה לבחור להחזיר.
ראיתי את כל הטעויות שלי רצות לי מול העיניים כמו סרט נע.
שמעתי קולות בתוך הראש שלי שמזכירים לי כמה אני לא טובה.
הרגשתי את הנשמה שלי נשברת בתוכי כמו מראה שמתנפצת על הריצפה.
נזכרתי באותו אחד שלקח בכוח גם כשאמרתי לא.
שלקח לי את התמימות, שהרס לי את החיים.
שניצל והשתמש בי כאילו הייתי גרב משומשת.
שהשאיר אותי לבד, מדממת, כאובה ובעיקר פוחדת.
זה היה לילה של סיוטים. אפילו לא נרדמתי.
אבל אז עלה הבוקר.
לא שהוא מחק את הלילה, לא שהוא גרם לכל זה להיעלם.
אבל הוא הזכיר לי שאני עדיין כאן.
שאני נושמת.
שאני חיה.
אספתי את השברים של הלב שלי מהרצפה, אחד אחד.
ניקיתי את הדם הדמיוני שנטף מהזיכרונות שלי.
שטפתי פנים, והבטתי בעצמי במראה.
לא מראה שלמה, אולי סדוקה, אבל שלי.
אני לא אותו לילה.
אני לא אותן ידיים שפגעו בי.
אני לא הכאב שהן הותירו אחריהן.
אני יותר מזה.
אני כל מי שהייתי לפני, וכל מי שאני בונה עכשיו.
אני האור שמנסה לחדור דרך הסדקים.
אני לא מוותרת לעצמי.
אפילו אחרי לילה כזה.
אפילו כשנדמה שאין אוויר לנשום.
אני כאן.
ואם את קוראת את זה, וגם לך היה לילה כזה—
תדעי שאת לא לבד.
מאוד
מאוד
מאוד
השמש נופלת עליה בזווית מושלמת, מקשטת את הפרווה הכהה בגוונים חמימים. היא נראית כל כך שלמה ברגע הזה—מלאה באור, בנוכחות, בשקט הפנימי שלה. אני מתבוננת בה ונושמת עמוק, כי אני יודעת שבלעדיה, האור הזה היה נראה אחרת לגמרי.
היא לא רק כלבה. היא עוגן, משענת, יציבות בתוך סערות שאני אפילו לא יודעת לתת להן שם. היא מזכירה לי לנשום כשאני שוכחת, להרים מבט כשאני שקועה עמוק מדי. אני רואה אותה שוכבת שם בביטחון מלא, ואני נזכרת איך הייתי פעם—לפני שהייתה כאן, לפני שהייתה שלי. כמה רגעים של שקט היו רק ריקים, וכמה קולות פנימיים לא מצאו מענה.
אני חושבת על כל הפעמים שהיא ידעה, גם כשאני לא ידעתי. איך היא הניחה עליי ראש בדיוק כשהלב שלי צעק. איך היא הסתכלה עליי בעיניים שקטות בדיוק כשהייתי על סף ויתור. איך היא הזכירה לי—פשוט בזה שהייתה שם—שאני לא לבד.
אני לומדת ממנה את מה שאף אחד אחר לא הצליח ללמד אותי: להיות כאן. לשחרר לרגע את המחשבות, לתת לרוח ללטף, לשמש לחמם, ולהרגיש את הלב פועם בלי פחד. אם היא יכולה פשוט להיות, אולי גם אני יכולה. ואם היא כאן, אז אולי העולם לא כל כך מפחיד אחרי הכול.
אין כמו לחזור מסטולה לזה.
מישהו מעוניין בלברדורית שוקולד?
אל תחפש תשובות בפנים
כי לפעמים דווקא מבחוץ מגיעה ההבנה.
ואולי זה כן משנה מה יגידו
כי מילים הן מראה
והשיעורים שלנו הם לא גזירה משמיים
אלא הזדמנות לבחור אחרת.
ואולי זה לא האגו שמעוור
אלא דווקא השקט הכפוי
שמאלץ אותנו להאמין שאנחנו טועים
גם כשעמוק בפנים
אנחנו יודעים שאנחנו צודקים.
וזה קשה,
ומתסכל,
ואתה יודע שכל הפילוסופיות האלה
הן בסוף רק מילים.
מילים שבאות להכניע
ולעצב תודעה בצורה מסוימת.
אבל זה בסדר,
אלה רק מילים.
ואני בוחרת לא לתת להן כוח
על הלב שלי.
בימים האחרונים אני מרגישה איך הכל מתעצם סביבי, כאילו היקום החליט להעלות הילוך ולהציף אותי בשיעורים בזה אחר זה, בלי מרווח נשימה. אולי זה חלק מהתהליך, אולי אני מזמנת את זה בעצמי, ואולי אלה פשוט החיים שמזכירים לי שאין דרך לצמוח בלי להרגיש את הקונטרה.
אני פועלת, נעה קדימה, מנסה לחזק את הסנטר שלי, למצוא איזון בתוך הכאוס. אבל אז, כמעט מתוך הרגל, מגיע ההרס העצמי – לוחש לי לעצור, להטיל ספק, להטביע את ההתקדמות שלי בצעד אחד לאחור. לפעמים הוא בא בשקט, בתחושת עייפות שמשתלטת עליי דווקא כשאני הכי קרובה לשינוי. לפעמים הוא מגיע ברעש, בהצפה של מחשבות ישנות, של דפוסים מוכרים שגורמים לי לרצות לברוח חזרה למקום הבטוח, גם אם הוא כבר לא משרת אותי.
אני כבר לא בטוחה – זה פחד מהתפתחות או שזה מנגנון שמנסה לשמור עליי ממה שאני עוד לא יודעת להכיל? האם זה מבחן אחרון לפני השלב הבא, או שאני שוב מחזיקה את עצמי במקום מתוך הרגל?
אבל הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, אני רואה את זה. אני רואה איך אני נמשכת אחורה, איך משהו בתוכי עוד נצמד לפחדים הישנים, לאי-הוודאות. אני מרגישה את המשקל שלהם, אבל אני גם יודעת שזו לא חובה להיכנע להם.
אני עומדת כאן, מול עצמי, בלי תירוצים. לומדת, מתמסרת, מחבקת גם את הכאב ואת התסכול, כי כנראה שהם חלק בלתי נפרד מהדרך. הנשמה שלי מחכה לי, הילדה שבי מביטה בי מהעבר ורוצה לראות אותי מגיעה אליה שלמה יותר. אני רוצה להגיד לה שעוד קצת, שאנחנו בדרך.
אני לא מבטיחה לה דרך חלקה. אבל אני כן מבטיחה שלא אברח
