יש רגעים שבהם העולם נדמה ככבד מדי, כאילו כל נשימה שואבת ממך כוחות שלא קיימים עוד. רגעים שבהם השקט צורח, האור צורב, והבדידות עוטפת כמו שמיכה עבה מדי באמצע הקיץ – נחמה שאף פעם לא מגיעה באמת.
הכאב הזה, אותו זר לא יבין, הוא לא רק כאב. הוא חשכה שאין לה קצה. הוא תחושת ריק שמסרבת להתמלא, לא משנה כמה ניסית לשכנע את עצמך שהנה, מחר יאיר יום חדש. זו לא רק עצבות חולפת; זו מערבולת שנוגסת בך, גלים של חוסר אונים שטובעים כל מחשבה בהירה.
לפעמים נדמה לי שאני צופה בעצמי מבחוץ – בגוף שממשיך לתפקד, בצחוק שמנסה לחדור דרך הדממה, בחיוכים ריקים שמיועדים להוכיח לעולם “אני בסדר”. אבל בפנים? בפנים אני צועקת, מנסה שמישהו ישמע, שיבין.
והבדידות – היא לא קשורה לאנשים שמסביבי. היא עמוקה מזה. היא תחושה שאף אחד, לעולם, לא יוכל לגעת באמת במה שמתחולל בתוכי. אולי בגלל שאני בעצמי לא תמיד יודעת איך להסביר.
אבל דווקא שם, במקום הכי חשוך, יש רגעים של כוח. לא מתוך מלחמה, אלא מתוך הישרדות שקטה, כזו שאומרת: כן, אני פה, אני ממשיכה. גם אם זה רק עוד רגע אחד.
זר באמת לא יבין זאת. אבל אולי, רק אולי, הכתיבה שלי תיגע בלב של מישהו. כי לפעמים הידיעה שאת לא לבד במערבולת, אפילו אם היא שלך לגמרי, היא אור קטן שמצליח לשבור את החשכה.
ואולי זה מספיק, לפחות להיום.
