בין אור לצל

אין כמו לחזור מסטולה לזה. 

מישהו מעוניין בלברדורית שוקולד? 

אל תחפש תשובות בפנים

כי לפעמים דווקא מבחוץ מגיעה ההבנה.

ואולי זה כן משנה מה יגידו

כי מילים הן מראה

והשיעורים שלנו הם לא גזירה משמיים

אלא הזדמנות לבחור אחרת.

ואולי זה לא האגו שמעוור

אלא דווקא השקט הכפוי

שמאלץ אותנו להאמין שאנחנו טועים

גם כשעמוק בפנים

אנחנו יודעים שאנחנו צודקים.

וזה קשה,

ומתסכל,

ואתה יודע שכל הפילוסופיות האלה

הן בסוף רק מילים.

מילים שבאות להכניע

ולעצב תודעה בצורה מסוימת.

אבל זה בסדר,

אלה רק מילים.

ואני בוחרת לא לתת להן כוח

על הלב שלי.

בימים האחרונים אני מרגישה איך הכל מתעצם סביבי, כאילו היקום החליט להעלות הילוך ולהציף אותי בשיעורים בזה אחר זה, בלי מרווח נשימה. אולי זה חלק מהתהליך, אולי אני מזמנת את זה בעצמי, ואולי אלה פשוט החיים שמזכירים לי שאין דרך לצמוח בלי להרגיש את הקונטרה.

אני פועלת, נעה קדימה, מנסה לחזק את הסנטר שלי, למצוא איזון בתוך הכאוס. אבל אז, כמעט מתוך הרגל, מגיע ההרס העצמי – לוחש לי לעצור, להטיל ספק, להטביע את ההתקדמות שלי בצעד אחד לאחור. לפעמים הוא בא בשקט, בתחושת עייפות שמשתלטת עליי דווקא כשאני הכי קרובה לשינוי. לפעמים הוא מגיע ברעש, בהצפה של מחשבות ישנות, של דפוסים מוכרים שגורמים לי לרצות לברוח חזרה למקום הבטוח, גם אם הוא כבר לא משרת אותי.

אני כבר לא בטוחה – זה פחד מהתפתחות או שזה מנגנון שמנסה לשמור עליי ממה שאני עוד לא יודעת להכיל? האם זה מבחן אחרון לפני השלב הבא, או שאני שוב מחזיקה את עצמי במקום מתוך הרגל?

אבל הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, אני רואה את זה. אני רואה איך אני נמשכת אחורה, איך משהו בתוכי עוד נצמד לפחדים הישנים, לאי-הוודאות. אני מרגישה את המשקל שלהם, אבל אני גם יודעת שזו לא חובה להיכנע להם.

אני עומדת כאן, מול עצמי, בלי תירוצים. לומדת, מתמסרת, מחבקת גם את הכאב ואת התסכול, כי כנראה שהם חלק בלתי נפרד מהדרך. הנשמה שלי מחכה לי, הילדה שבי מביטה בי מהעבר ורוצה לראות אותי מגיעה אליה שלמה יותר. אני רוצה להגיד לה שעוד קצת, שאנחנו בדרך.

אני לא מבטיחה לה דרך חלקה. אבל אני כן מבטיחה שלא אברח

כל כך הרבה פעמים נדמה לנו שאנחנו מסובכים. שיש בנו רבדים על רבדים של מורכבויות, ניואנסים קטנים שאיש לא יוכל להבין. ואולי זה נכון – אנחנו עמוקים, מסתוריים, מלאים בסתירות. אבל בסוף, מתחת לכל השכבות, אנחנו פשוטים.

אנחנו רוצים שמישהו יראה אותנו. לא סתם יסתכל, אלא יראה באמת. יבחין בנו ברגעים הקטנים, ישים לב לשתיקות שלנו, יזהה את העייפות שמסתתרת מאחורי חיוך מנומס. אנחנו רוצים שיכירו בקיום שלנו, שלא נהיה שקופים, שלא נרגיש לבד בתוך עולם מלא אנשים.

הכרה היא לאו דווקא מילים גדולות או מחוות גרנדיוזיות. לפעמים היא רק מבט ממושך שמעיד שמישהו רואה אותנו באמת. לפעמים היא יד שמונחת על הכתף בלי לומר דבר. לפעמים היא הודעה פשוטה של “חשבתי עלייך”.

בסוף, אנחנו לא צריכים יותר מדי. רק לדעת שאנחנו קיימים עבור מישהו, שהנוכחות שלנו בעולם הזה נרשמת, שאי שם, בלב של מישהו אחר, יש לנו מקום.

לפעמים אני חולמת על כפתור מחיקה. כזה שברגע אחד מעלים הכול—את הכאב, את הטעויות, את האנשים שפגעו, את הדרכים שבחרתי בהן והתבררו כעקלקלות. פשוט להיעלם. לברוח הרחק, למקום שבו אף אחד לא מכיר אותי, לא מצפה ממני לכלום, לא זוכר מי הייתי. מקום שבו אוכל להתחיל מחדש, נקייה, בלי זיכרונות שרודפים, בלי השוואות לעבר, בלי צלקות.

אבל אז אני תוהה—אם באמת הייתי יכולה למחוק הכול, מי הייתי נשארת? האם אני רק סך החוויות שלי? האם אפשר לכתוב סיפור חדש בלי לדעת מה היה הפרק הקודם? אולי במקום לברוח אני צריכה ללמוד לחיות עם מה שהיה. לא לתת לו להגדיר אותי, אבל גם לא לנסות להילחם בו.

אולי ההיסטוריה שלי היא לא עונש אלא תזכורת. תזכורת לכמה שרדתי, לכמה גדלתי, לכמה אני עדיין כאן למרות הכול. אולי הדרך להתחיל מחדש היא לא למחוק, אלא ללמוד להשלים. למצוא יופי גם בשברים, לאסוף אותם ולבנות מהם משהו חדש, אחר, אולי אפילו חזק יותר.

אתמול יצאתי עם חברות לדאנס בר, אחרי תקופה ארוכה שלא יצאתי למסיבה. ההפוגה הזו גרמה לי כמעט לשכוח את התחושה הזו, התחושה שאני שקופה.

תמיד, בכל פעם שאני יוצאת עם חברה אחת או כמה, זה אותו הסיפור. גברים מתקרבים אליהן, מתחילים איתן, מתעניינים בהן. הן תופסות את העין, הן אלה שרוצים. ואני? אני תמיד נשארת שם, ברקע, כמו תפאורה. רוקדת ברחבה, מוקפת באנשים אבל מרגישה לבד. תמיד יש את הרגע הזה, שבו כולן נשאבות לתוך תשומת הלב שהן מקבלות, ואני? אני נשארת בצד, מרגישה איך משהו בפנים מתכווץ, כמו אגרוף לבטן.

וזה לא שאני באמת חיפשתי שם מישהו. זה לא שהגעתי כדי למצוא אהבה או כדי לקבל אישור. אבל ההרגשה הזו, של להיות בלתי נראית, חוזרת שוב ושוב. אני גם רוצה שיתחילו איתי, גם אני רוצה להרגיש שרואים אותי.

וזה לא שאני מכוערת. זה לא שאין בי נשיות או יופי או כל מה שיש להן. אז מה הסיפור? למה דווקא אני זו שנשארת בצד? האם זה משהו שאני משדרת? האם זו רק תחושה פנימית שלי?

אולי אני פשוט לא משדרת את הצורך שיראו אותי, אולי אני טובה מדי בלרקוד לבד, אולי אני פשוט נראית כאחת שלא אכפת לה. ואולי זה בדיוק העניין—אני באמת רוצה שיראו אותי, אבל לא בכל מחיר. אני לא רוצה להיות מישהי שאני לא, רק כדי למשוך תשומת לב.

אז אולי בכלל כל זה לא אמור לעניין אותי. אולי אני לא צריכה לשאוב ערך ממבטים של זרים, אלא רק מהדרך שבה אני רואה את עצמי. אולי הגיע הזמן להפסיק לחכות שיבחינו בי ולהתחיל להרגיש נוכחת, פשוט כי אני כאן.

שלב ראשון: תגידי לעצמך שזה לא באמת משנה.

שהטעויות שלך לא כבדות כמו שהן נראות. שזה רק רגע, רק ערב, רק עוד מעידה אחת קטנה בערימה של מעידות גדולות.

שלב שני: תנסי להאמין בזה.

שלב שלישי: תעשי שוב בדיוק את מה שנשבעת לעצמך שלא תעשי.

תגידי לעצמך שהפעם את בשליטה, אבל אז תסתכלי סביב ותגלי ששוב הכול נשרף, ושאת שוב מחזיקה את הגפרור.

שלב רביעי: תעמדי מול ההריסות.

עוד קשר שהתפורר, עוד מבט מאוכזב, עוד מקום שהפכת לבלתי נסבלת בו.

תנסי לחשב כמה פעמים אפשר להרוס עד שלא נשאר מה לשקם.

שלב חמישי: תשנאי את עצמך קצת.

תשחקי אותה מופתעת, כאילו לא ראית את זה מגיע. כאילו את לא זו שמושכת בחוטים של ההרס העצמי הזה שוב ושוב.

שלב שישי: תנסי להציל את זה.

אבל יש דברים שברגע ששוברים אותם—הם לא מתחברים חזרה.

שלב אחרון?

לא יודעת.

אולי אני פשוט ממשיכה לדפדף בין השלבים שוב ושוב, כאילו אין דרך החוצה.

כאילו אני לא יודעת איך להפסיק להרוס

מאוד מאוד שיכורה 

מאוד מאוד אנרגטית 

מאוד מאוד בודדה 

מה עושים? 

מישהו? משהו? 

כמיהה לאהבה, איך היא שקטה כשהיא לא מדברת, איך היא צורבת בלב כשאין לה מקום להתגשם. יש לה כוח מיוחד – היא לא רק רצון, היא התמודדות עם הריק, עם הזמן שהולך ואוזל, עם הלילות שמזכירים לנו כל פעם מחדש את הבדידות. וזה לא תמיד רע, לא תמיד כואב. לפעמים, זה פשוט המקום שבו אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו, לשאול את עצמנו מה אנחנו באמת צריכים כדי למלא את החלל הזה.
הכאב מגיע כשהבדידות לא רק נוגעת, אלא חודרת. כשהיא הופכת לחבר לא נעים שלא מוכן לעזוב. זה הזמן שבו כל מחשבה מתחדדת, כל זיכרון של אהבה שנעלמה הופך לנטל כבד. הציפייה לאהבה, הכמיהה שלה, יכולה להפוך לסוג של תסכול—היא לא שואלת, לא מתחשבת, רק דורשת. למה לא עכשיו? למה לא כאן? בתוך כל הדממה הזו, הלב שואל אם יש מקום לזה בעולם הזה, אם באמת יש סיכוי למישהו להבין את הצורך הזה, את החלל הזה שאין לו מילים.
לא כל כאב מוביל לתקווה, לא כל ריקנות ממלאת אותנו במשהו אחר. לפעמים, הריק נשאר, לא משנה כמה נתעקש למלא אותו. הוא שם, שותף למחשבות, שותף ללילות. הכמיהה לאהבה הופכת לנטל, לישות שבורה בתוך לב שמחפש, שואל, אבל לא מוצא. כל מה שנשאר זה השקט—הכאב של הגעגועים וההבנה שהאהבה לא תמיד תגיע, ולא תמיד תמצא אותנו במקום שבו אנחנו מצפים.

תמיד אמרו לי שהצחוק שלי מדבק. שיש בו משהו שלא מאפשר להישאר אדישים. שהוא מתגלגל, מתפשט כמו גלים במים, ומצליח להצית חיוך אפילו אצל הכי רציניים. האמת? אני אוהבת את זה. כי אין כמו צחוק אמיתי שמטלטל את הגוף ומרפא את הנשמה.

אז אם כבר צחוק – קבלו כמה עובדות מגניבות שאולי לא ידעתם עליו:

הידעתם?! ילדים צוחקים 300-400 פעמים ביום, מבוגרים רק 15-20. כנראה שאני עדיין איפשהו באמצע, כי לצחוק בלי סיבה זה כיף מוגזם שאני לא מוכנה לוותר עליו.

הידעתם?! אי אפשר לצחוק ולדאוג בו-זמנית. מה שאומר שאולי הסוד לאושר הוא פשוט… לצחוק יותר? לא בטוחה אם זו עובדה מדעית, אבל אני לגמרי בעד.

הידעתם?! הגוף לא יודע להבדיל בין צחוק אמיתי למזויף. וזה מסביר למה אני מחייכת גם כשאין לי כוח – כי לפעמים, אם מתחילים מבחוץ, הפנים כבר יצטרף לבד.

הידעתם?! לא רק בני אדם צוחקים! גם חולדות, דולפינים ושימפנזים מפיקים קולות צחוק כשהם משחקים או מדגדגים אותם. תכלס, זה אומר שהשמחה היא שפה אוניברסלית, ואני לגמרי בעד לדבר אותה כמה שיותר.

הידעתם?! לצחוק יש כוח חיבור מטורף – וכבר יצא לי לגלות שאפילו עם אנשים שאני בקושי מכירה, צחוק משותף יכול להפוך לזיכרון שנשאר לנצח. 

אז קדימה תצחקו ותצחקו עוד ועוד