לפעמים אני חולמת על כפתור מחיקה. כזה שברגע אחד מעלים הכול—את הכאב, את הטעויות, את האנשים שפגעו, את הדרכים שבחרתי בהן והתבררו כעקלקלות. פשוט להיעלם. לברוח הרחק, למקום שבו אף אחד לא מכיר אותי, לא מצפה ממני לכלום, לא זוכר מי הייתי. מקום שבו אוכל להתחיל מחדש, נקייה, בלי זיכרונות שרודפים, בלי השוואות לעבר, בלי צלקות.
אבל אז אני תוהה—אם באמת הייתי יכולה למחוק הכול, מי הייתי נשארת? האם אני רק סך החוויות שלי? האם אפשר לכתוב סיפור חדש בלי לדעת מה היה הפרק הקודם? אולי במקום לברוח אני צריכה ללמוד לחיות עם מה שהיה. לא לתת לו להגדיר אותי, אבל גם לא לנסות להילחם בו.
אולי ההיסטוריה שלי היא לא עונש אלא תזכורת. תזכורת לכמה שרדתי, לכמה גדלתי, לכמה אני עדיין כאן למרות הכול. אולי הדרך להתחיל מחדש היא לא למחוק, אלא ללמוד להשלים. למצוא יופי גם בשברים, לאסוף אותם ולבנות מהם משהו חדש, אחר, אולי אפילו חזק יותר.
