"לחזור אליי"
אני רואה אותה במראה, אותה ילדה שפעם הייתי.
פעם היו לה חלומות. גדולים, פראיים, בלי קווים שיגבילו.
היא ידעה לרוץ יחפה, לצחוק בלי לחשוב, לשיר בלי לזייף את הנשמה.
אני שואלת את עצמי – מתי איבדתי אותה?
אני יודעת את התשובה.
זה קרה לאט, כמו מים שמחליקים על אבן עד שהחלקות נעלמת.
זה התחיל כששמעתי את המילים: "זה לא מציאותי."
"זה לא הגיוני."
"צריך להתבגר."
והקשבתי להן, נתתי להן לעטוף אותי כמו צעיף כבד, חונק.
העבודה, הבית, המחויבויות.
כל צעד שעשיתי היה מסומן על ידי ציפיות של אחרים,
ואני הלכתי ישר בתוך השבילים האלו, בלי לעצור לשאול –
האם זו הדרך שלי?
אבל עכשיו, אני עומדת כאן, מביטה בעצמי בעיניים.
משהו בתוכי מתעורר, ניצוץ קטן שלא כבה באמת.
ואני אומרת בקול רם, בלי לחשוש:
לא עוד.
אני רוצה לזכור מה אהבתי פעם.
הספרים שקראתי עד השעות הקטנות של הלילה,
המוזיקה ששמעתי חזק עד שהלב שלי רקד יחד איתה,
המילים שכתבתי בלי לפחד מהדף הלבן.
אני רוצה לחזור לרקוד בגשם,
ללכת יחפה על חול חם,
לצחוק עד שכואבת לי הבטן.
אני רוצה להעז.
לא רק לחלום, אלא לפעול.
לא רק להשתוקק, אלא לדרוש לעצמי את מה שאני ראויה לו.
אני רוצה לדבר בקול מלא, לא להתנצל על מי שאני.
לא להיות גרסה מחוקה של עצמי, אלא לצייר מחדש את כל הצבעים שאיבדתי בדרך.
אני רוצה לאהוב כמו פעם.
לא רק אחרים, אלא גם אותי.
להסתכל במראה ולראות אישה שלמה, אמיתית, חיה.
בלי מסכות, בלי פחדים.
אני לא מוותרת על עצמי.
לא על החלומות שלי, לא על התשוקות שלי,
לא על הילדה שהייתי,
ולא על האישה שאני עומדת להיות.
אני מחליטה.
לוקחת את החיים צעד קדימה.
בכל מישור, בכל כיוון, בכל דרך שבה הלב שלי יבחר ללכת.
כי אני כאן.
חיה.
ואני לא מחכה יותר.
