רוח הים שיחקה בשיערה הקצר, מלטפת אותו כמו מאהב עדין, בעוד היא ישבה על החוף, מתבוננת בגלים הנמשכים אל החול ושבים אל הים. השמש החלה לשקוע, צובעת את השמיים בגווני כתום, אדום וסגול, בדיוק כמו התחושות שגעשו בתוכה. זה היה רגע של השקטה והיזכרות, רגע שבו מציאות וזיכרון התמזגו.
היא הייתה בת תשע-עשרה כשנחשפה לראשונה לעולם שהפך חלק בלתי נפרד מחייה. זה התחיל מתוך סקרנות, צעד מהוסס לכיוון הלא נודע, והתפתח למסע עמוק אל תוך עצמה. עולם השליטה היה עבורה לא רק התנסות חדשה, אלא גילוי מהפכני. היא זכרה את התחושה הראשונית של הידיים האוחזות בה, של המבט הסמכותי שפגש את עיניה והצית בה אש בלתי נשלטת. המסיבות, הטקסים, הרגעים בהם הזמן התפוגג והחשק הפך לשליט הבלתי מעורער של הלילה.
כל חוויה הייתה שיעור, כל מגע היה כתב חידה שנפרם על עורה. כבוד ותשוקה התמזגו לריקוד אינטימי של חושים ורצונות, ורק אז, בגיל תשע-עשרה, היא הבינה כמה עמוק אפשר לצלול אל תוך הנפש דרך הגוף.
הלילות הראשונים היו מסחררים, כמו רכבת הרים של תחושות בלתי נגמרות. המוזיקה שהתנגנה ברקע האירועים הייתה חזקה, אבל מה שהדהד בתוכה היה הקול הפנימי שלה, זה שלימד אותה להקשיב, להיפתח, ולגלות צדדים חבויים בתוכה.
היא זכרה את היד הראשונה שליטפה את עורה בעדינות אך בנחישות, את המבט החודר של הגבר הראשון שלימד אותה את משמעותה של הכניעה המודעת. הוא הוביל אותה, לא בכוח, אלא מתוך הבנה, מתוך כבוד הדדי, מתוך ההסכמה שיצרה ביניהם עולם שבו היא יכולה להשתחרר לחלוטין ועדיין להיות בשליטה פנימית מוחלטת.
כעת, אחרי שנים, היא ישבה מול הים ושאלה את עצמה אם הלהבה הזו עדיין בוערת בתוכה. התשובה הייתה ברורה – לא רק שהיא בוערת, אלא שהיא הפכה להר געש, לפלא שופע כוח ויופי. היום היא לא רק חיה את התשוקה, היא מבינה אותה. היא לומדת אותה, חוקרת אותה, נותנת לה ביטוי מלא יותר, צבעוני יותר. העומק הרגשי שחוותה אז היה רק תחילת הדרך, וכעת, בכל מבט, בכל נגיעה, בכל פקודה שנאמרת בקול נמוך ובוטח – היא מרגישה שלמה יותר מאי פעם.
היא התרוממה באיטיות, ניער את החול מרגליה והתקדמה לכיוון המים. הרוח נשאה את צחוקה הקליל, כזה שיש בו רמזים של אושר טהור ושל מי שמצאה את עצמה בעולם שלא מכיר גבולות, אלא רק אפשרויות אינסופיות.
היא המשיכה ללכת, התחושה של גרגירי החול הלחים תחת כפות רגליה גרמה לה להיזכר בלילות ההם, ברגעים שבהם עורה סמר מריגוש, מריכוז מלא בגופה ובנפשה. היא זכרה את המפגשים שהיו טעונים באדרנלין, את ההתרגשות, את הציפייה לכל חוויה חדשה שעתידה הייתה להגיע.
שום דבר לא היה רגיל באותם הימים. כל רגע היה אינטנסיבי, מלא ברגשות גולמיים, חוויות שנחרטו עמוק בזיכרונה. היא נזכרה כיצד התחילה לזהות בעצמה את הגבולות הפנימיים שלה, כיצד למדה לא רק להיכנע, אלא גם להוביל, לבחור, להכתיב את הכללים.
ועכשיו, כשהיא מביטה במרחבי האוקיינוס האינסופי, היא מבינה כמה השתנתה. פעם היא הייתה גחלת לוחשת, חום שנחבא מתחת לפני השטח, והיום היא להבה גלויה, אש שבוערת בביטחון. התשוקה שלה מעולם לא דעכה, אלא רק התעצמה, התחדדה, הפכה ברורה יותר, שלמה יותר.
הרוח התחזקה מעט, גל אחד התנפץ לרגליה, מטפטף מים צוננים על עורה. היא חייכה לעצמה, יודעת שהמסע שלה עדיין נמשך, שהדרך שלה, כמו הים, לעולם לא נגמרת, תמיד משתנה, תמיד נושאת עימה גלים של תשוקה חדשה.