אני אישה חזקה. תמיד הייתי. תמיד ידעתי מה אני רוצה ואיך להשיג את זה. העולם רואה אותי ואומר: "הנה אישה שלא נותנת לאף אחד להכתיב לה את הדרך." ואני? אני נושמת כוח. אני דורשת, אני מובילה, אני מסמנת מטרות וכובשת אותן, אחת אחרי השנייה, בלי להתנצל.
אבל אז, כשהדלת נסגרת. כשאני כבר לא ליידי המנהיגה, לא ליידי שהעולם רוכן בפניה, לא זו שאי אפשר לעמוד בדרכה—אז נחשפת התשוקה הכבויה בי, זו שמתנגשת עם כל מה שאני מאמינה בו. אני רוצה להיות נשלטת. לא, לא תמיד, רק ברגעים האלו, כשהלב דוהר, כשהעור מחכה למגע, כשהצורך משתלט על ההיגיון.
אני רוצה להיכנע. פשוט ככה. להניח את כובד האחריות, להיפטר מהשריון, להיות נטולת שליטה, מונהגת, נדרשת. אבל איך אני, שמדברת חד, שתובעת לעצמה מקום, יכולה להכניס את הרעיון הזה לתוך מי שאני? איך אני משלבת את האישה שלא מתכופפת לעולם עם זו שרוצה להרגיש משועבדת במיטה?
אני נאבקת עם עצמי. המחשבות רודפות אותי. איך יכול להיות שבי, באישה שכל חייה בנתה את כוחה, מתגוררת תשוקה כזו? האם זה סותר את מה שאני? האם אני יכולה להיות גם זו וגם זו?
הלילה, כשאני לבד, אני נזכרת ברגעים שבהם הייתי שם—במקומות שבהם מישהו אחר הוביל, אחז, ציווה. הגוף שלי נענה בקלות כזו, כאילו חיכה לרגע הזה, כאילו כל הכוח שלי נבנה רק כדי שאוכל למסור אותו למישהו אחר, לרגע אחד, לנשימה אחת, לכניעה מתוקה שאין בה חולשה אלא שחרור.
אבל אז הבוקר מגיע, והקול בראשי, הקול שדרש ממני להיות בלתי ניתנת לערעור, שב ומתעורר. הוא אומר לי: "מה את עושה? את יודעת מה יגידו עלייך אם יגלו? את יודעת כמה ינסו לפרש אותך מחדש, לקחת ממך את העוצמה, להגדיר אותך דרך זה?" ואני שוב מהדקת את השריון, שוב עוטה את הדמות שהם מכירים, הדמות שאני עצמי בניתי.
ועדיין, בלילות, כשהמחשבות עזות כמו הלהבות שאני כל כך יודעת לשלוט בהן, אני שואלת את עצמי: האם יש דרך לשלב? האם אני יכולה להיות גם המלכה וגם זו שמורידה את הכתר בלילה? האם אני יכולה להנהיג ולוותר, להילחם ולהיכנע, להיות חזקה ולבקש חולשה?
והאם יש מישהו בעולם הזה שיוכל להבין את זה מבלי לשפוט, מבלי לחשוב שזה מבטל את כל מה שאני? מישהו שיראה בי לא סתירה, אלא שלמות.
