הגעגוע בעולם החדש שלי הוא לא סתם געגוע. זו לא רק כמיהה למגע, אלא רצון להיות שוב עטופה בנוכחות שלו, להרגיש את החום שלו עוטף אותי, ממלא אותי בשקט ושלמות שמרגיעים כל חלק בי.
זה געגוע שמרגיש כמעט כמו רעב – צורך שמתחיל עמוק בפנים, מחלחל לכל תא בגוף, דורש להרגיש אותו שוב.
כשאני מתגעגעת, זה לא רק אליו. זו הכמיהה לתחושה שהוא מעניק לי, לאנרגיה שסוחפת אותי כשהוא קרוב. אני חושבת על היד שלו אוחזת בשלי – לא רק כמגע של שליטה, אלא של חיבור, של קרבה, של ההבנה שאני שלו. אני רוצה להרגיש את הזרועות שלו עוטפות אותי בחיבוק חזק, כזה שמחזיק אותי בדיוק כמו שאני צריכה. להרגיש את השפתיים שלו על שלי, את הדרך שבה הנשיקה שלו מרגיעה אותי ומציתה בי להבה בו זמנית. אני אוהבת את המגע שלו, את הרוך שבו הוא עוטף אותי, את הכוח שבו הוא מוביל אותי, את התחושה שהזמן עוצר כשהוא קרוב.
כל מילה, כל נגיעה, כל צל של חיוך שלו גורמים לי להרגיש בדיוק את מי שאני אמורה להיות. אני מתמסרת לנוכחות שלו, לתחושה שהוא כאן, לידיעה שהכול פשוט נכון כשהוא איתי.
זה געגוע רך, נעים, כזה שלא מכאיב – אלא מזכיר לי כמה אני אוהבת להיות לידו, כמה הלב שלי מחפש אותו תמיד.
ואולי, דווקא הגעגוע הזה הוא ההוכחה לכמה עמוק הקשר הזה נטוע בתוכי, כמה הוא חלק ממני. ❤️
