שברי מחשבות

שקט. יותר מדי שקט. לא הרעש שבחוץ, אלא השקט מבפנים. זה שגורם לך לעצור רגע ולשאול את עצמך – לאן נעלמת? מתי הפסקת לבעור?

חודש עבר מאז שכתבתי כאן לאחרונה. חודש שבו חייתי, נשמתי, נגעתי, התרחקתי, חזרתי – אבל לא אמרתי מילה. אולי כי לא היה מה להגיד, ואולי כי פחדתי ממה שייצא אם אתן לעצמי לדבר. לפעמים השקט הוא סוג של הגנה. ולפעמים הוא פשוט בריחה.

הבעיה היא שהדברים ממשיכים לקרות גם כשאתה מנסה לעצור. אנשים באים והולכים, משאירים סימנים, אבל לא מספיק ברורים. מבטים חצי מובנים, מילים עם יותר מדי משמעויות, חום שמתקרב ואז מתרחק בלי סיבה. וזה מתסכל. הכול מעורבב. אף אחד לא אומר בדיוק מה הוא רוצה, אף אחד לא נשאר עד הסוף.

אולי זו רק תקופה כזו. ואולי תמיד היה ככה, ורק עכשיו אני שם לב לזה באמת.

העשן מתפתל באוויר באיטיות, רוקד עם האור הרך שמסנן דרך הווילון. הגוף שלי שוקע עמוק יותר במזרן, שרידים של חום עדיין מתעכבים על העור. היא לצידי, רגועה, מביטה בי מבעד לעפעפיים כבדים.

היא מגלגלת את הסיגריה בין האצבעות, לוקחת שאיפה, נותנת לעשן להתפזר שמתמזג עם הדממה של אחרי הסערה.

אני לוקח לגימה מהכוס וויסקי שמזגתי לי – חזק, חד, שורף בדיוק כמו שאני אוהב.

הוא מתערבב עם הטעם שלה שעדיין נשאר על השפתיים שלי, תזכורת למה שהיה כאן לפני רגע.

היד שלה נשלחת אל החזה שלי, תנועה כמעט חסרת מחשבה, סתם כדי לוודא שאני עדיין שם. אני מחייך, מניח יד על שלה, בלי לומר מילה.

יש משהו ברגעים האלה – ההפוגה שאחרי, השקט שמספר יותר מכל שיחה. כאן, בין שאריות תשוקה, עשן מתפוגג ואלכוהול שמתחמם בכוסות חצי ריקות, אין תכנונים, אין מסכות, רק אנחנו. מחוברים, ולו רק לרגע.

זה היה טוב. אפילו יותר מטוב. אבל בפנים, איפשהו עמוק, אני מרגיש שזה לא מספיק.

אני רוצה יותר. יותר עוצמתי, יותר גולמי, משהו שיגרום לי להרגיש עד הסוף. תשוקה שתציף אותי, שתשאיר סימנים, שתמתח את הגבולות של מה שאני חושב שאני מסוגל להכיל. אני רוצה את הרגעים שבהם הגוף רועד מהמתח, שבהם הידיים מתפרקות, שבהם הכוח מתמסר והשליטה מתפוצצת.

ובאותה נשימה – אני גם רוצה שקט. לא השקט שאחרי, לא הריק שבא כשזה נגמר, אלא שקט אמיתי. כזה שלא משאיר שאלות פתוחות, שלא גורם לי לחשוב מה חסר.

אולי זו סתירה, לרצות גם סערה וגם שקט, אבל אני לא רוצה לבחור. אני רוצה את שניהם.

לא מזמן מצאתי את עצמי שוכב במיטה עם מישהי שהרגשתי איתה בנוח בצורה יוצאת דופן.

השיחות בינינו זרמו, המגע היה טבעי, אבל אז היא עצרה פתאום ואמרה, "אתה לא באמת כאן."

המילים שלה פגעו בי בדיוק כי הן היו נכונות. הייתי שם פיזית, אבל בראש שלי כבר תכננתי איך זה ייגמר, איך אצליח לשמור על עצמי גם הפעם.

אני רגיל לשמור מרחק, גם כשהגוף קרוב.

אינטימיות אמיתית היא לא רק מגע, היא חשיפה, לתת למישהו לראות אותך בלי מסכות. וזה מפחיד אותי.

אולי בגלל שעמוק בפנים אני לא בטוח שמה שיש לי להציע זה מספיק.

אבל אולי הגיע הזמן להפסיק לברוח, אולי הגיע הזמן להישאר.

יש בי כמיהה עמוקה לזוגיות, לרגעים של קרבה, להבנה ללא מילים.

אבל בכל פעם שאני מתקרב, משהו בי נעצר. הפחד משתלט, מזכיר לי שאני פגיע, שיש בי פגם שנשמע בקולי ברגעי לחץ.

האם זה מה שיגרום לי להישאר לבד?

האם הפחד הזה חזק ממני?

אני רוצה להתקדם, אבל החשש מהתגובה של האחרים כובל אותי.

איך אפשר לפרוץ את המעגל הזה? האם אני צריך לקבל את עצמי לפני שאחרים יקבלו אותי?

ואולי, במקום לברוח, הגיע הזמן להתמודד?

מה הצעד הבא?

איך ממשיכים מכאן?