עוד מחברת

הגוף שלי ואני, אנחנו חברות ממש טובות. בסטיז אפשר להגיד.
וזה לא שזה תמיד היה ככה..
שנים התעלמנו האחת מקיומה של השניה. בסתרי חדרים אפילו פעלנו להכשיל ולפגוע, להתקיל ולחבל. הרבה כעס, מרמור וטינה הוחלפו בינינו והסתחררנו בתוך לופ של להעניש ולהיענש.
סירבנו לקבל ולהשלים, העדפנו להילחם. כל אחת מאיתנו פעלה מתוך ניסיון להכפיף את רצון האחת על השניה. כל פעם אחת על חשבונה של האחרת.

בשנים האחרונות אנחנו זוכות לעדנה ביחסים. 
טוב לנו ביחד, אנחנו מתקשרות ומרימות האחת לשניה. 
כשכולן מסביבנו דועכות אנחנו משתפרות, מתחזקות, מתחברות. מזדקנות שון קונרי סטייל. או בנג'מין באטן כפי שמכנים אותנו מפעם לפעם כשלא מאמינים לנו. 

למדתי להקשיב לה. למה שהיא מספרת לי, למה שהיא מבקשת ממני. למדתי לבקש ממנה בחזרה. להראות לי את הדרך לחוות עוצמה וריגוש, לכוון אותי לפסגות חדשות של חיבור והנאה. למדנו לעבוד ביחד, לשתף פעולה.

אבל הבוקר היא קמה כאובה במיוחד. הכל כואב..
כל מעבר מישיבה לקימה ולהפך מאותת זכרונות מאתמול.    
הירך הפנימית העליונה, במקום הנעים הזה ממש קרוב למפשעה, כואב במיוחד. 
השוקיים המעוטרות סימנים אדומים בנקודות האחיזה, כואבות. 
הזרועות כאובות ומפרקי כפות הידיים.
זה היה אירוע, היא אומרת, אבל אני לא מצליחה להבין.. 
את כאובה ומפורקת, נכון - האם זה טוב לך? האם הרמת או הגזמת? 
האם תתגאי או תתחרטי? 
והכי חשוב, האם נעשה את זה שוב?

ניחוח של משהו חדש באוויר. זה תמיד מרגש ומסקרן.  מייצר עוררות ודריכות, חוויה של חיות. 
אני רק חושבת על האפשרויות וחום מתפשט בי ובה ואז בא לי עוד ועוד. תמיד בא לי עוד. עד שיגיע הגבול שטרם הופיע.
אני רק מקווה שאדע לזהות אותו לכשיבוא. עבורנו. 

תארים.. מאמרים.. הכרה והוקרה.. 

אבל דווקא כשנהג משאית צופר לי כשאני מדוושת מולו במכנסיים קצרים וגופיה, אני מוחמאת ומסמיקה פתאום כמו הילדה הסתומה שהייתי בגיל 16. 

תראו מה זה, פמיניסטית שנהנית להיות מוחפצת. 

הלוואי והיית מתעקש קצת יותר
הלוואי והיית עומד מאחורי המילים שלך
הלוואי והיית מבין מה זה אומר לשחק עם לב
הלוואי והיית מבין מה זה להשאיר אחר כך לבד
הלוואי ולפחות היית מנסה לגמור את זה אחרת
הלוואי והיה לך את האומץ להגיד לי באמת
כמו שאני אומרת לך.
בכנות
רדיקלית

הלוואי ובמקום לפזר סופרלטיבים ושירים, היית נותן להם משמעות
הלוואי שלא הייתי כזו סתומה.
איך ברגע הכל מתהפך

הלוואי שהיית מתעקש
עלי. 

קמה לתרגל יוגה אחרי 3 שעות שינה.

אין, לא מוותרת על זה. כמו אוויר בשבילי ואפילו יותר. 
 
קמה מוקדם במיוחד, שותה כמות קפה שתספיק לחדר מורות שלם תוך שאני מלינה בגעגועים לתרמוס הישן ומתמרמרת על החדש הנוצץ והדולף.

עולה על האופניים ומדוושת לסטודיו. עיר האורות עוד מנומנמת, אבל אל הסטודיו כבר נוהרים הdisciples. 

השיעור הוא שיעור סוף חודש, לכאורה קל יותר אבל בפועל משמע שהיות ארוכות מאוד בתנוחות. אחרי כמה דקות בתנוחה הגוף מתחיל לרעוד. ויברציות פנימיות וחיצוניות. 
גופי עייף מאוד ויכולת ההכלה שלו נמוכה במיוחד היום. 

אני מקופלת סביב עצמי. הירכיים תקועות לי בפנים ומול עיני אני רואה את הארבע ראשי מנסה לברוח מהעצם, גלים גלים של נסיונות היחלצות. 
הרעד מאיים לעבור לאיזורים אחרים. 
מילא בתנוחות ישיבה אבל בתנוחות הפוכות אני מרגישה איך גל הרעד מתגבר ומאיים לגרום לי להתרסק. 

מתחיל קרב המיינד על הגוף. 
סיבוב ראשון - התבוננות, איסוף מידע ולמידה, הערכת מצב. להבין בכלל איזה חלק בגופי רועד עכשיו והאם הרעד עצבי או שרירי.  
סיבוב שני - אני מדברת אל הרעד. בדמיוני אני מאריכה ומשטחת את שריר הירך, משל העברתי עליו מערוך. מעסה אותו ומרככת. לא נלחמת, לא ברעד ולא בכאב. מקבלת ומערסלת. מאריכה ומרחיבה. 
סיבוב שלישי - נשימה. מדמיינת את החמצן השוטף וממלא את הרקמה עד לקצות דפנותיה. נשטף משם נושא איתו את החומצה הלקטית, הפחמן הדו חמצני ושאר תוצרי הפירוק. מנקה ומחייה.

והרעד אכן פוחת. עדיין שם אבל בר שליטה. בר הכלה. כאומר לי - "ניצחת בסיבוב הזה אבל אני עוד כאן ואת עוד תידרשי להיות איתי בתקשורת ובקשב. עוד אשוב אליך בתצורות שונות."  

ברבע השעה האחרונה לתרגול, המורה שלי, שמבחינתי הוא דבר אלוהים חיים - שילוב של תבונה עליונה אינטלקטואלית וגופנית עם הומור ציני ומתיקות - מנחה אותנו בתהליך פראנאיאמה. כל מה שאכתוב יעשה זילות לנושא ובכל זאת אגיד שזו טכניקת נשימות שנועדה לקיים את משימתה הראשונית של היוגה - ריקון תנודות התודעה.
במילותיו הוא מראה לנו את הדרך לשליטה בנשימה כך שנוכל לנשום לכל חלקי הריאה להרחיבה ובאמצעותה להזין את הגוף כולו באנרגיה. 
כל הנחיה שהוא נותן מתקבלת בתוכי כמתנה. 
המסר שנמסר כלשונו מקבל משמעות גופנית אך לצידה גם משמעות רגשית, תודעתית ופילוסופית. 
כל הנחיה גופנית מקבלת כפל משמעות. 
 
"הוא מדבר אל הנפש שלך. תזכרי הכל. כל מילה שנאמרת כאן היא זהב עבורך." 
אך לבסוף אני לא זוכרת כמעט כלום. 
כנראה עשיתי עבודה לא רעה בהפחתת תנודות התודעה, ואני יוצאת עם אמירה אחת בלבד שאמר ביחס לנשימה.

"אנחנו נמצאים בתנועה תמידית על הציר שבין ריקנות למלאות. ככל שנצליח להתבונן במצבים האלו, נוכל ללמוד להיות איתם ולהשפיע עליהם." 

ואני חושבת על היכולת לנוע בין קצוות. 
בין ריקנות למלאות.
בין המיינד לגוף ובחזרה.
בין טעות לתיקון. 
בין החזקה להתמסרות. 

ומתוך כך אני גם חושבת כמה כיף שבזכות היוגה קיבלתי במתנה את היכולת להיות בתנועה, פיזית ומנטלית. 
להביא מודעות ולשלוט בניואנסים כל כך קטנים ומדוייקים של הגוף שלי. לבחור לאן וכיצד להביא נשימה, תשומת לב, ריכוז, שליטה והנאה. לזהות את הכאב הפיזי והרגשי שעולה ולתת לו להיות. זה לא תמיד חייב להתבטא חיצונית בתנוחות הכי מרשימות אבל זו יכולת אינהרנטית לגעת בעומקי העומקים של הדברים ויש לה ביטויים במיניות, בכאב, בסיבולת ובגמישות התודעה.  
מעניין מאוד מסע החקירה האינסופי הזה, בו כל חוויה של גילוי וקירבה לאמת הופכת ברגע לתנועה חדשה שמביאה איתה מסע נוסף, הסתעפות חדשה.
ואיתן ההבנה שהדרך אין סוף לה והמסע עצמו הוא המהות.  
   

הוא יודע בדיוק מה הוא עושה.
הוא צד אותי. 
החץ שלו פגע בי אבל אני עוד מתנגדת, נאבקת. משהו בי רוצה להפסיק להיאבק ולהתמסר למגע המלטף אבל חלק אחר יודע שלא כדאי. שזה יותר מסוכן מבד"כ ושהפעם זה יכאב. זה כבר כואב. 

כל שיר שהוא שולח כמו מושך אותי אליו, מקצר את החבל שלו סביבי. 
אני מרגישה שהוא מתחיל ללטף אותי מבפנים. 
אז אני מתרחקת, שותקת. מנסה להתגונן. להרים איזה קיר בינינו.
איזה קיר? פרגוד של איקאה לא מצליחה להציב שם. 

הוא מרגיש אותי מתרחקת ומבלי ששמתי לב הוא בתוכי, בתוך ראשי. 
שולח לי את המילים הכי יפות. מפלסות את דרכן היישר לתוכי. מגיש לי את עצמו רגיש ופתוח. מזמין אותי להתמסר. 

זה נעים לי שהוא מפתיע אותי ככה, מערסל אותי.. מרגש אותי כל כך שאני מרגישה את הלפיתה סביב הלב שלי מתהדקת. 
החבל כבר ממש מתוח, נשאר עוד ממש קצת זמן עד שהכאב יהיה בלתי נמנע. 

ואני בינתיים בציפיה, מחכה לצייד אחר שיבוא ויציל אותי. יסחוף אותי לקשר שאליו יהיה בטוח להתמסר. שיהיה בו בטחון ושלא אצטרך לחלוק אותו ובו. שם אוכל להפקיד את כל הרגשות האצורים האלו.
אבל הוא לא בא. 

זה עומד לכאוב.  

אחת לכמה זמן אני אומרת לעצמי ״טוב, סתמי ת׳תחת קצת. תנוחי!״

כל רעיון שמבליח אצלי בראש הופך במהרה למניפסט. מעובד למילים.. מלא מילים.. יותר מידי מילים.. עד שלפעמים אני כבר מתישה את עצמי. 

וזה מה שאני אוהבת בסקס. סותם לי את החורים ומשחרר לי את המוח. פתאום אין לי מילים, אין אוטוסטרדת מחשבות. רק תחושות ורגשות ונוכחות.

גוף סוער ושקט של המיינד. 

חבר וירטואלי מכאן, או חונך - כמו שהוא אוהב לקרוא לעצמו, שאל כמה שאלות חכמות. פשוטות וטובות.
כנראה שהטיימינג שבו הוצבו השאלות הללו עם הדרופ שלאחר המסע האחרון הובילו לסיבוב חשיבה ובדיקה. שלא כהרגלי החלטתי להשתהות ולתת לדברים רגע להיות, לתת לרגש שעלה מקום רגע לפני שהוא מומשג למילים והנה הן מתגבשות.

אז חונך יקר, אולי זו לא תמונת ניוד שלי עושה האנומנאסאנה (תגגל את זה) עם השם שלך מקועקע לי על הירך הפנימית, אבל מקווה שתסתפק בהקדשה אישית.

אז שאלת מה אני מחפשת? שאלה טובה. 
אני מחפשת אינטימיות אמיתית.

אין על אינטימיות אמיתית. כזו שנוצרת בתוך קשר עמוק. 
כזו שמסתכלים בה בעיניים ורואים רגש. לא חומות, לא פחדים - הזמנה. 
כזו שמדברים בה בכל מיני שפות. במילים, בגוף, במגע, בריחות, בקולות. כשגוף מבין גוף. 
כזו שכמה שנמצאים ביחד זה אף פעם לא מספיק. שתמיד בא עוד ולא יודעים שובע. שכל חוויה חדשה שצוברים ביחד, פותחת סקרנות וצוהר לחמש אחרות. 
כזו שנעים לישון ביחד. שכשישנים ביחד נחים באמת. 
כזו שאפשר להתרחק בה ועדיין להרגיש קרובים. 
שכשנזכרים באדם הזה שאיתו חולקים את האינטימיות, משהו במבט מתרכך ולרגע בינך לבין עצמך את מרגישה קצת מטופשת. וחמודה. 
שבא לך להפתיע אותו. לפנק אותו. לרגש אותו. 
שבא לך שיהיה לו נעים אצלך, אז את דואגת שיהיה לו את הקפה שלו אצלך. 
שכל אירוע מגניב שאת שומעת עליו, כל התנסות שבא לך לחוות, כל פנטזיה חדשה שמפציעה - הוא האדם הראשון והיחיד שקופץ לך בראש. שאיתו בא לך.

אבל אז, חונך יקר, שאלת אותי מה זה דורש ממני?

הבנתי שזה דורש ממני להתכנס. להתרכז. להתמרכז. לכוון את האנרגיות שלי למקום אחד במקום להתפזר.
להתמסר לאיש אחד ולהשקיע בו את כל הליבידו שלי. 
להסתכן ולהתאמץ ולתת מעצמי. 
כי רק מתוך אותה השקעה משותפת, אותה התכווננות אנרגטית זוגית, תצמח אינטימיות אמיתית. חיבור.  
 
והאמת? עייפתי. עייפתי מהפרצופים המתחלפים. עייפתי מהפרופילים המזויפים. עייפתי מהשיחות השטחיות. עייפתי מהארעיות של הדברים ומהבנאליות. עייפתי מהתחלות..
ההודעות נערמות באפליקציות ואין לי חשק. זה כבר לא מעניין אותי. מכלה יותר משממלא.

תודה שאני לומדת מהר. 
לקח לי רק 4 חודשי הוללות כדי להבין שכל הבלאגן הזה לא בשבילי. תמיד הייתי מונוגמית וזו כנראה מי שאני. 
נכון, זה יותר קל לצאת עם מלא אנשים. זה מלטף את האגו ושומר על הלב, כל הריחוק הזה. זה כנראה מה שהייתי צריכה אחרי הכאב הגדול האחרון. הבנתי את זה אחרי המסע האחרון, אבל זו לא מי שאני. 
אני בחורה של בחור אחד. זה יותר מסוכן אבל יותר אמיתי. מחובר. 
תכלס זה מתחבר לי בכל הרבדים. גם למטפלת שאני. 
זה כמו שבטיפול - החדר צריך להיות אותו החדר, השעה אותה השעה, אפילו הפריטים בחדר, אותם הפריטים באותם המקומות - צריכה להיות קביעות, צריך להיות בטחון כדי שיהיה חופש אמיתי לחקור. לגעת באמת בנימי הנפש. ליצור חיבור אמיתי. ואז, 
כשיש חיבור אמיתי אפשר להעיז באמת - להתנסות, לחקור ולגלות, לכבוש ולהיכבש ולהשתנות ביחד ולחוד. 

לבסוף שאלת למה אני חושבת שזה עולה לי בהמון אנרגיה? 

למה? יש מישהו שהחיפוש אחר קשר מונוגמי משמעותי לא עולה לו בהרבה אנרגיה? כמו שאמרתי לך - It's a needle in a haystack. 
ואני? אני רוצה הכל! אני חייבת להמשך משיכה עזה, גופנית, חייתית. אני חייבת להרגיש את עצמי מתעוררת כשאני רואה אותו. את החום המציף אותי מבפנים. לדמיין אותו כשאני עוצמת את עיניי..
אבל אני צריכה גם חיבור רגשי וענין. ולצחוק. ולרקוד. ו... 
ותוסיף לזה את הענין החדש שגיליתי בבדס"מ והנה התארכה לה הרשימה. 
אחלה, שיהיה בהצלחה.

ואולי אני פשוט צריכה להפסיק לעשות סמים. זה גורם לי לחשוב יותר מידי. 

נהההההההההה

בבית לפני. מתארגנת. במקלחת, הקול בראש - "את עושה טעות"
יוצאת מהמקלחת. מרגישה את הגרון, מודדת חום - אין. "אז מה אם אין חום. את חולה. את רואה? את עושה טעות".
ממשיכה בהתארגנויות. מרגישה את הבטן. "הגוף שלך אומר לך משהו, תקשיבי! האם לא זה מה שחיפשת? להיות בקשב לעצמך? את עושה טעות!"

לא מקשיבה. 

מגיעה לבית המוכר כל כך. הרגליים נושאות אותי מעצמן במעלה המדרגות. 
נכנסת פנימה והכל מרגישה מעורבב - כל כך מוכר וכל כך מוזר. כל שינוי קטן שקרה מאז החודשים שלא הייתי פה נצרב לי במוח. מסמן את הזמן שעבר. 
אני לא מוצאת את עצמי, לא מורידה את המעיל. קר לי? לא ברור. 

לא עוברות 10 דקות ואני מציעה שניקח מד. "טוב, אם כבר החלטת לעשות את הטעות הזו, you might as well תעשי אותה עד הסוף". 

מסע...
מכירה את המסעות האלו איתו. היינו עושים אותם מפעם לפעם. תמיד חוויה מעניינת, תמיד טובה. אף פעם לא ככה. 
כל מה שלא הצליח לקרות בשנים של זוגיות מונוגמית נפתח עכשיו כשהוסרו החוקים, המגבלות, מטלות היומיום.. 

אני מזהירה/מזכירה לו שייקח בחשבון שאני לא יכולה לגמור על מד. הוא אומר "בואי נעשה מה שיהיה לנו נעים. בלי לצפות, בלי לחשוב. בואי נהיה במה שיבוא."

ומה שבא היה מסע משותף שהיה בו הכל. רקדנו, דיברנו, עשינו יוגה, והזדיינו. מלא.
"אתה יודע, המיניות שלי השתנתה מאז."
"מה זה אומר?"
"זה אומר שאני במקום אחר עכשיו. זה אומר שאתה יכול להעיז, לעשות מה שרצית אז ולא עשית. מה שפחדת לעשות, שחששת מהתגובה שלי. אתה יכול עכשיו. כמה שאתה חושב שאתה יכול, מבטיחה לך שאתה יכול יותר."
הוא אומר מה שהוא רוצה ואני נותנת לו בהנאה רבה.

גל של שחרור מציף את שנינו. צוהר לדינמיקה חדשה וטבעית שהיתה אצורה. פוטנציאל שלא מומש וכרגע מקבל מקום.
"אמרת שאת לא גומרת על מד... לא לקחתי בחשבון את ההצפה שתעשי פה."
האמת - גם אני לא חשבתי שכל זה יצא ממני. 

הולכים לישון מחובקים. הגופים מתכנסים אחד בשניה. כל שקע מוכר, הריח מוכר ומשכר. הישבן שלי נכנס בדיוק במפשעות הקדמיות שלו, הרגליים מתלפפות וידיו עוטפות אותי. אוחזות בי. חום הגופים שלנו נעים, הריחות מתערבבים ואני מרגישה את נשימותיו על עורפי. 
הכל מרגיש כל כך ידוע וכל כך חדש.

בבוקר אני לא ממהרת לקום וגם הוא לא. 
שותים קפה ביחד ומדברים ומדברים. מעבדים.
אני מפתיעה את עצמי ומספרת לו על ההרפתקאות שלי בתקופה מאז שנפרדנו. על הגילויים, על התעוזה, על הטעויות.. הוא מפתיע אותי ומקשיב בסקרנות, ללא קנאה או רכושנות. 
הוא עוזר לי להתבונן על המסע שלי ולפני שאנחנו נפרדים הוא אומר - "את יודעת, אני מקשיב לך ושמח בשבילך על המסע שאת עוברת. אני מבין את הסקרנות שלך, את החיפוש אחר עצמך. אני במקום אחר, אני כבר הפכתי והתהפכתי בנפש שלי והיום אני שלם. לא מושלם, עוד בעבודה, אבל שלם."

אני מבינה שאנחנו במקומות אחרים. 
אני עוד זקוקה לפגוש את עצמי, לנבור בנבכי הפנטזיות, בשחרור שליטה ובהתמסרות, בחיפוש ובגילוי. במיניות, בסמים, במסיבות.. 
זה שלב, זו תקופה. 

אני לא יודעת אם בסופה הנפשות שלנו יוכלו לשוב ולהיפגש ומה יהיה. 
אבל אני בהודיה על הלילה הזה שבו היינו כל כך קרובים, נטולי הגנות ומגננות ובסופו של דבר במקומות כל כך שונים. 

אולי זו ההטבעה של החוויה הראשונה אבל לפעמים בא לי בלי מילים. טוב נו, כמעט בלי מילים. 

להפגש שוב מחוץ למועדון. 

בלי לדעת יותר מידי, לא אני עליך לא אתה עלי. לא איך היה השבוע שלך או מה עשית היום בעבודה.. כל אחד מאיתנו ישאיר את שק השרצים האישי שלו לעצמו. 

מה שיש זה עכשיו. 

בלי future tripping על מה יהיה ומה יכול להיות. 

רק להיות. 

להכנס יחדיו פנימה למרחב של מגע ועוררות החושים. מתכנסים לתוך בועה זוגית של תשוקה וכוח מול כולם. ניזונים מהעיניים הצופות ולא רואים אף אחד. הליבידו משתולל בתוך מרחב החקר המשותף כשהגבולות נבדקים, נמתחים, מתגלים.. הריגוש שבגילוי. 

לרקוד, לשתות, לצחוק, לגעת עוד ועוד ועוד.. 

מחר נחשוב על מחר ובינתיים היום, בוא ניתן לגוף לדבר במקומנו. 

בא לי עכשיו. 

להכיר ברגש שעולה ולתת לו מקום. לא בהכרח אהבה, אלא כל רגש. עוצמתי ככל שיהיה.. מפחיד ככל שיהיה.. 

להסכים לבטא רגשות בגלוי. גם כשהדברים לא ברורים, גם כשלא ברור שהרגש יושב בחזרה, גם כשקיימת סכנת דחייה. 

לפגוש את הרגשות שעולים בתגובה. עוצמת הריגוש שבהדדיות - זה התרחיש האופורי! אבל מה אם אין הדדיות ומה שיעלה זה עלבון הדחיה? אכזבה? כעס? 

לקחת את ההזמנה להרגיש דווקא בתוך ים סוער. זה אומץ אמיתי, זו התמסרות. זו הכרה בחוסן ובכוח לשאת את מה שיגיע. 

אני קופצת ראש. 

*רעיון ההסכמה לאהוב ראשון לקוח מתוך הרצאתו של הפסיכואנליטיקאי רענן קולקה על משאלתו של מטופל, להיות זה שמעיז לאהוב ראשון. 

כשמגיע קרדיט מגיע.