אולי משהו בחיבור הספונטני, הכמעט מקרי או אולי קוסמי? שלא השאיר מקום מרחב או זמן למילים ולפרשנות, למה נכון ומה כדאי, לקולות מבחוץ...
לא היה שם מיינד, רק רגש פרימורדיאלי. משיכה עזה חייתית כמעט של הישויות הקדומות השוכנות בשנינו.
כמגנט אדיר שמושך גוף אל גוף. נצמד ולא מסוגל להתנתק.
אולם אז באפטר שוק עלתה החרדה מעוצמתה הגדולה של ההתמסרות. הקירבה, איבוד השליטה, מההפקדה בידיך. מי אתה בכלל? האם זה בטוח? ואיך אדע?
אז המיינד המפוקפק התגייס להחזיר שליטה והאגו בהגנותיו העלה את חומותיו היעילות, דחה ונדחה. דחה את הרגש, דחה את הדחף, דחה את האמת. דחה אותך.
תנועת מטוטלת בין קצוות.. בין החזקה להתמסרות..
מכירה היטב את ההחזקה, כנראה טוב מידי. מחזיקה חזק בכל תחומי החיים ומשוועת לנוח. לתת למישהו אחר להחזיק, להוביל, להיות חזק עבורי. לקבל ממך לתוכי את הכאב שכל כך פחדתי ממנו, ללמוד להכיר אותו ולנוח בו. לחבק את הגוף שלי ואת עצמי דרכו ולתת לך לאחוז בנימי הגוף והנפש שלי. כל כך חזק ועוצמתי שמשאיר סימני דרך. מסמן בשבילי על גופי את הדרך שלי לעצמי.
אני לא מכירה אותך אבל אני בוחרת לסמוך עליך. אמרתי לך את זה.
עכשיו כבר אין לי ברירה. גם כשניסיתי להתרחק, הישות הקדומה שבי מושכת אותי בכל הכוח אליך. נמשכת אליך כמו פרפר לאש. כמו מבקשת להקשר למענה ולמושיע. כמו כבר קשורה בכבלים עתיקים שבמפגש איתך התעוררו לחיים והעירו אותי.
אני ערה.
בוחרת להתמסר לאפשרות שהכאב יכאיב במקום לפחד ממנו. לכאוב את כאבי הגוף שתשיט עלי ולכאוב את כאבי הנפש שאולי גם יגיעו עם ההתערטלות מההגנות של האגו. רוצה לבוא חלק, פתוח, פגיע.
רוצה לבוא ערומה כמו שאני ולפגוש אותך עירום וחזק – להביא את עצמי לפעמים דפוקה ורגישה ולדעת שלא תיבהל. לפעמים ילדית וראשונית ולדעת שתחנך אותי כמו שהילדה שבי צריכה. לפעמים חייתית ונשית ועוצמתית ולדעת שתדע להשתלט ולרסן, לענג ולהתענג על העוצמות שבי.
אני יודעת שאיני ראויה לאמון שלך, שהפצע שלי פצע את שלך. אבל אני מגישה לך אותי כעת אחרת, שונה ממה שהכרת, שונה ממה שהכרתי אני. מתמסרת על מלא.
התסכים להסיר את ההגנות שלך ולתת לנפשות שלנו להפגש?
