יש לי וידוי.
החתלתולה שלי היא לא חתולה. היא בעצם לביאה – ציידת, מטריארכלית, חזקה אבל...
למען האמת אני מפחדת מחתולים. השהייה לצידם מכניסה בי דריכות, אי אפשר לסמוך עליהם.. הם יכולים להתהפך עליך בכל רגע. מעניין אם זה גם מה שאני מעוררת?
הנצחתי אותה על גופי מהמון סיבות, הנה זו שרלוונטית למרחב הזה.
זינוק לאתמול – השנה היא 2012. טיול משפחתי בטנזניה.
נהג הג'יפ נוסע אחר עדר נהגי ג'יפים אחרים וכולם מסתדרים בחצי גורן מול אירוע המתרחש בזמן אמת. גגות הג'יפים נפתחים ובזו אחר זו נשלפות עדשות פאליות, כל אחת גדולה יותר מהשניה, מציצות ומתעדות את המתרחש.
הנהג מכוון את יצר המציצנות – "הנה שם!" בעודי תרה בעיני אחר המקור, אני שומעת אנקות, מקטעי שאגות.
מתחת לעץ באמצע הסוואנה, אריה אדיר מימדים מכריע תחתיו בכל כובד גופו והדרו, לביאה. הוא חודר אליה שוב ושוב ושוב. מעת לעת היא זזה, משמיעה מקטעי אנקות, חלקיקי שאגות והוא בתגובה לופת אותה בכפותיו ונושך אותה - לא לזוז! את שלי עכשיו!
מידי פעם הוא יורד מעליה ומשתרע לצידה. היא תחילה לא זזה, לא מעיזה. רק כשרואה שהוא נח, לאיטה נשכבת לצידו, מחכה... מחכה לו. הוא זה שקובע את הקצב. הוא השולט.
לא חולפות יותר מכמה דקות והוא שוב מעליה והיא, מקבלת אותו לתוכה.
אני זוכרת שבאותו רגע ריחמתי עליה וחשבתי כמה שהיא מסכנה, אולם לא מזמן הפרשנות שלי השתנתה..
מסתבר שבתקופת הייחום, שנמשכת כשבוע ימים, האריה והלביאה מזדיינים כל 20 דקות. גם בלילה. קרנבל ליבידינלי של ממש, חגיגת יצר החיים והבריאה... לא פלא שכל מחלקת התיירות שהתגודדה סביבם לא הזיזה להם כהוא זה. הם היו באופוריה יצרית, במרתון רבייה. ליטרלי, לא ראו ממטר... כל מה שהיה באותו הרגע זה הוא והיא, היא והוא והסוואנה. קהל שלם של צופים, מציצנים, סקרנים, סוטים - והם בשלהם.
מה שעוד מסתבר הוא שכאשר האריה נסוג מתוכה, איברו דוקר אותה ומכאיב לה. הכאב מעורר את הביוץ, מעיר בה את הארוס.. מעיר בתוכה את אנרגיית היצירה הנקבית שלה. היא מקבלת אותו, את האריה, ואת הכאב שמביא איתו בהכנעה, פעם אחר פעם, עשרות פעמים ביממה.
כמה שהוא יחליט. מתי שהוא יחליט. הוא השולט, הוא המלך של הסוואנה. היא אולי מלכה אבל הוא ה-מלך שלה.
חזרה לכאן.
כזה אני רוצה.
כבר תקופה מתכתבת עם הרעיון של קעקוע ולא מוצאת את הדימוי המתאים. כזה שאוכל להזהות איתו, שיסמל את המשאלה שלי לעצמי, שיעגן ערך משמעותי. סמל למפגש בין פנטזיה למציאות.
פתאום הופיעה הלביאה ונזכרתי בלילה ההוא. אתה מעליי, חזק ולופת אותי מאחור מול קהל של צופים שמסתכלים עלינו בעיניים משתאות, מעריצות. ביחד אנחנו יפים וחזקים כל כך, כמו לביאה ואריה בסוואנה. מולכים על המרחב. נחים לרגע וממשיכים, לא מצליחים לעצור. אתה מוביל אותי בתוך קרנבל ליבידינלי של הנאה, כאב והתמסרות. גילוי. ואני בלילה ההוא, כמו הלביאה, השלתי מעלי את כל התפקידים והתמסרתי אליך, תחתיך.
מה שתחליט, כמה שתחליט. אתה היית המלך.
לשם אני רוצה לחזור, לסוואנה. לאותה הלביאה החזקה, האצילית והעצמאית, שתחתיו יש לה את החופש להיות קטנה, כנועה ומשוחררת. חופשיה מהקולות שבחוץ.
ללמוד להיות גם וגם.
כזו שהאריה שלה לא זקוק לה מושפלת ומובסת. הוא רוצה אותה חזקה ומרשימה, יצרית ומעוררת. כי הוא יודע שבידיו ורק בידיו, היא הופכת כנועה ומתמסרת. זה מדליק אותו.
אולי היא עוד תביא אותי לשם.