האוויר ביער כבר לא היה חמים אלא כבד. כאילו העצים עצמם עצרו את נשימתם.
תרזה עדיין עמדה מולו, קשורה אל הגזע, לחייה סמוקות, עיניה חצי עצומות. האב תומס התבונן בה בשקט מתוח — לא כמי שסיים, אלא כמי שרק התחיל.
“את מבינה,” אמר בקול נמוך, “שכאב איננו מטרה. הוא כלי. ואם את מבקשת גאולה — את תצטרכי להסכים להיות חומר ביד היוצר.”
היא הנהנה. לא מתוך כפייה. מתוך כמיהה.
הוא הקיף אותה באיטיות, נותן לה להרגיש את נוכחותו מאחוריה, את צילו נופל על עורפה.
“גאולה,” המשיך, “דורשת ויתור מוחלט. לא רק על הגוף. על האגו. על הכבוד. על כל מה שגורם לך לחשוב שאת משהו.”
הוא התיר את קשרי ידיה, אך לא שחרר אותה.
“על הברכיים,” אמר לבסוף.
היא ירדה מיד, כמעט בתנועה אינסטינקטיבית.
הוא בחן אותה מלמעלה — דמות לבנה על אדמת יער כהה.
“מי את?” שאל.
“אני כלי,” לחשה.
“לא.”
הוא אחז בסנטרה והרים את פניה.
“את רוצה להיות כלי. את רוצה שמישהו ימחק אותך כדי שלא תצטרכי להתמודד עם עצמך.”
המילים פגעו בה עמוק יותר מכל מגע. והוא ראה זאת.
האב תומס ציווה: ״תתפשטי ותשכבי על האדמה עם הפנים כלפי מטה!״. הוא הסמיקה כל כך מהמחשבה שהוא יראה אותה לא עירומה חלקית אלא את כל כולה, נשמה לרווחה כשחשבה שהוא לא יוכל להבחין בסומק בגלל מעט האור שנשאר. הוא ניגש אליה ונעמד בין שוקיה. הוא פישק אותן ברגליו יותר ויותר, מתקדם וממשיך לפשק, הפעם את הירכיים שלה. הוא הבחין בתחת המושלם שלה, החריץ באמצע ומה שהיה ניתן לראות מהכוס שלה. הוא חלץ את הסנדל שלו ודחף את רגלו אל בין ירכיה, עד שהאצבעות הרגישו את השיערות הרטובות של הכוס שלה. הוא המשיך לדחוף עד שהרגיש שהבוהן שלו פותח לו דרך אל בין שפתי הכוס החלקלקים שלה. תוך כדי שהוא מתחיל לנענע את הבוהן במקום כה רגיש שלה, שאל: ״מי את?״ ״אני כלום, האב תומס!״. הוא אמר: ״כעת את הנזירה הזנזונת תרזה, תגידי את זה!״. היא חזרה:
אני הנזירה הזנזונת תרזה...״ והוסיפה בספנטניות: ״ואתה... אתה מטריף אותי, האב תומס, מה אתה עושה לי!!!!״ ותוך כדי זה סגרה את הירכיים כאילו כדי ללכוד את הרגש שעינג אותה כל כך והתחילה לגמור בעוויתות קשות וקצביות. ״אאאאאאהההההה האב תומסססס, כןןןןן, תעשה לי ככה עם הרגל, אני נטרפתתתתת!!!!״. ״איך את מדברת, תרזה, לא מתביישת אפילו במעט???״ צעק לה תוך כדי שמגביר את קצב תנועת הבוהן שלו שהיה כבר ממש בתוך הכוס בוער שלה. ״אני אלמד אותך״ צעק, תפס את החגורה והתחיל להצליף על הישבנים תוך שממשיך לנענע את הבוהן שלו. היא התפתלה מתוך עונג וכאב בו זמנית. האחות תרזה גמרה בזעקה כמו שמעולם לא קרה לה, תומס הרגיש גלים של נוזלים חמים וחלקלקים נשפכים על הרגל הערומה שלו.
״מה את עושה???״ צעק תוך כדי שמרחיק את הרגל. ״מה עשית לי נזירה???״. הוא ישב על האדמה ונשען על העץ ואמר לה: תנקי את הרגל שלי, ובהזדמנות את השניה, עם הלשון שלך!״. הנזירה זחלה עד אליו והתחילה ללקק את רגליו של הכומר ולמצוץ את אצבעות רגליו. ״כן, את טובה!״ הוסיף.
הוא החל “להדריך” אותה כיצד תתבצע הטהרה. לא כגבר, כך טען, אלא כשליח.
הוא שינה את הטון שלו — פחות כעס, יותר טקס.
“תחזרי אחרי,” הורה.
“הכאב הוא מתנה.”
“ההשפלה היא דרך.”
“הרצון שלי הוא המראה שלך.”
היא חזרה על המילים בקול רועד.
אבל עמוק בתוכו ידע — זה כבר לא היה טיהור שלה.
זה היה על הרחבת גבולות השליטה שלו.
תוך כדי זה, הוציא את הזין הזקור מתוך המכנסיים שלו ואמר לה: ״עכשיו תזחלי אלי בין רגליי״. היא ראתה את האיבר הגדול והשמן שלו ואמרה, מלאת פחד: ״האב תומס, לא זה בבקשה!״ אבל המשיכה להתקדם. האב החליט ש״מספיק עם המשחקים״, אחז אותה בשיער שיצא מתוך כיסוי הראש שלה ומשך אותה כלפי הזין המקפץ שלו מרוב שהוא מגורה. ציווה: ״פתחי את הפה, זנזונת!!!״. היא התחילה להתחנן: ״האב תומס, בבק... גלב גלב גלב גלב...״ האב דחף את הראש שלה כלפי הזין תוך כדי הוא משתחל עמוק לתוך הפה שלה ועד לגרון. הוא החזיק את הראש שלה צמוד לבטן התחתונה שלו במשך שניות רבות עד ששחרר אותה והיא נשמה עמוקות והתחילה להשתעל. האב תפס אותה שוב בשיער והתחיל להשתמש בפה ובראש שלה כדי לאונן איתם. זה היה כל כך משפיל כי זה לא היה אפילו זיון, זה היה שימוש בפה שלה ככלי לאוננות. זה מה שהיא – כלי לשימוש האב. כך זה המשיך עד שהוא גמר בזעקה עמוקה תוך שמחזיק את הראש שלה צמוד אליו, גומר ישירות בגרון שלה והיא עושה מאמצים לבלוע את כל הנוזלים הדביקים והסמיכים האלה.
פתאום תומס שמע רעש מתוך סבך השיחים. תוך כדי זה צללית ברחה מהמקום. לרגע קצר מאוד תומס הרים את ראשו.
לא ברור מי היה שם, מי הסתתר. לא ברור כמה ראה. אבל בטוח הייתה תנועה בין השיחים.
הוא חייך לעצמו ופנה חזרה אל תרזה, עיניו כהות יותר כעת.
“זה היה השלב הראשון,” אמר לה לבסוף בקול יציב. “אבל טיהור אמיתי לא מסתיים במעשה. הוא מתחיל בו.”
לאחר מכן התרחק ממנה צעד אחד.
“את תחזרי עכשיו למנזר,” פקד. “ותתפללי כל הלילה, כמו שאת עכשיו, בלי להתרחץ. בלי שינה. בלי אוכל. בלי מים. תבקשי מהאל שיסלח לך.”
היא קמה לאט. רעד עובר בגופה. גם מכאב. גם מהבנה. ״כן, אב תומס.” היא פסעה בשביל חזרה, צללית לבנה מתרחקת בין עצים כהים.
תומס נשאר לבדו. ואז, לאט מאוד, הסתובב לעבר המקום שבו נשבר הענף. הוא ידע בוודאות שמישהו צפה.
“מי שלא תהיי” לחש לעצמו, “אני אמצא אותך.”
המחשבה על תחקיר. על חקירה כואבת. על חשיפה משפילה... חיוך קטן עלה בזווית פיו.
הוא חזר למנזר בצעדים איטיים יותר. שקועים. בחדרו הסיר את בגדיו ונכנס למקלחת. המים החמים שטפו מעליו זיעה, אדמה — ואולי גם חלקיקי אשמה שלא רצה להכיר בהם.
במראה ראה לרגע את עיניו: לא של כומר. לא של קדוש. אלא של סוטה שנהנה יותר מדי.
הוא כיבה את האור, נשכב במיטתו, ושקע בשינה עמוקה וכבדה.
אבל עמוק במנזר, חוץ מהאם תרזה ששקדה בתפילה ובבקשת מחילה, מישהי אחרת לא ישנה אלא אוננה בטירוף חושים לאחר שראתה את מה שהיה קודם לכן ביער.