לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

וידויים אסורים

אם חיפשת מראה לפנטזיות הכמוסות ביותר, הסוטות ביותר, המלוכלכות ביותר שלך, הגעת למקום הנכון.
וכמובן לזכור - פנטזיה זו פנטזיה, יש פנטזיות שניתן לממש ללא בעיה, יש כאלה שדרך משחקי תפקידים בין בגירים, ויש כאלה שבינן לבין המציאות חוצה גבול בלתי עביר.
היום נולד הסיפור בהמשכים ״תא הווידויים״.
לפני 6 חודשים. יום שבת, 9 באוגוסט 2025 בשעה 15:59

האב תומס עלה אל חדרו, מרוגש. מילותיה של מריה עוד חגו סביבו, כמו ענן כבד ואחוז חשמל. הוא ידע: אם רוצה שהעונש יהיה אפקטיבי, עליו להיות מתוכנן בקפידה. כל פרט – מהכלי הראשון שייבחר ועד המילה האחרונה שתיאמר – יהיה משמעותי.

הכול תלוי במה שימצא בחדר העונשים.

הוא החליט לבדוק את המקום עוד לפני בוא השעה. הוא ירד במסדרון הצר אל משרד סור ביאטריז, אם המנזר. היא הרימה את ראשה מעל מסמכים עתיקים, חיוך קטן – ואולי גם סקרן – על פניה.

״אני מבקש לערוך היכרות עם חדר העונשים,״ אמר, בקולו הרגוע והמדוד. ״הערב, מריה תהיה הראשונה שתקבל עונש בעקבות הווידוי שלה. חשוב לי לדעת מה עומד לרשותי.״

הבעת פניה של האם השתנתה – משהו בין התרגשות לבין ניצוץ לא מוסבר. תומס הבחין בו, והעלה בליבו חשד שאולי יש לה עניין אישי במריה, עניין שלא היה מתקבל בברכה מחוץ לחומות המנזר.

״כמובן, אבי,״ ענתה, וקמה. היא צעדה לפניו במסדרונות צדדיים, עד שהגיעה לדלת ברזל בקצה גרם מדרגות אבן. המפתח חרק במנעול, והדלת נפתחה בקול עמום.

ריח קריר של לחות ואבן ישנה הקיף אותם. בפנים נגלו לו כלי עונשין – מיטה גינקולוגית עם רצועות עור, שוטים מסוגים שונים, מחבטי עץ, אזיקים ממתכת שחוקה, חבלים עבים ודקים, מוטות עם טבעות חיבור. היא הצביעה על כל פריט, מסבירה את תכליתו, מדגישה בקול רועד את הצורך ב״עונשים קשים לטיהור נפשן של הנזירות״.

אחר כך שאלה, כמעט בלחישה: ״האם… תאפשר לי להיות נוכחת בעונש? מסיבות חינוכיות בלבד, כמובן. אפילו ממקום נסתר.״

תומס שתק רגע, כאילו שוקל. ״זה נשמע הגיוני. איני יכול לחשוף בפנייך את החטאים – סוד הווידוי קדוש – אבל אם תסתתרי ותשמעי, תביני היטב את פשר הענישה. ואם המנזר חייב להכיר לעומק את נפשותיהן של הנזירות שמופקדות בידיה״. הוא הבחין בהתרגשות שאחזה אותה, שניסתה להסתיר, ואמר לעצמו: ״האם ביאטריז לא פחות סוטה ממני, כנראה... נראה מה יביא יום.״.

היא הדריכה אותו לפינה חבויה בין קורות עץ עבות, ממנה אפשר לראות הכול ולשמוע כל מילה, מבלי להיחשף. ״אגיע חצי שעה לפני הזמן כדי להכין את החדר עבורך, האב תומס, וכדי להסתתר״. היא מסרה לו את מפתח החדר.

שעות אחר כך, האולם היה מוכן – נרות כבדים דלוקים פזורים, ריח של עץ ישן ושמן פשתן באוויר. בשעה עשר בדיוק מצא את מריה ממתינה במסדרון, ראשה מושפל, כפפות בד דקות על ידיה.

״ערב טוב, בתי,״ אמר. הם נכנסו. הוא התיישב בכורסה נוחה, היא נשארה לעמוד מולו.
״את יודעת למה את כאן?״ שאל, בקול שנשמע שקט אך נושא סמכות מוחלטת.
היא נשמה עמוק, ואז תיארה, בקול רועד אך ברור, את אשר סיפרה לו בתא הווידויים. ״אני הרשתי לעצמי להריח את בגדי האב תומס בדרך לחדר הכביסה, בתוך השירותים, ועוד נגעתי ב... ב... בעצמי בצורה אסורה ומופקרת כזאת, זהו חטא חמור עליו אני צריכה לכפר!״ אמרה, לא מסוגלת לעצור את הדמעות... הידיעה שאם המנזר שומעת את הווידוי עוררה בו ריגוש עצום.

הוא הורה לה לגשת אל שולחן העבודה העשוי עץ כהה, להניח עליו את פלג גופה העליון. ציווה שתפסק את רגליה, קשר אותן אל רגלי השולחן, ואז את ידיה אל הצד הנגדי, מותחות את גופה בקו מתוח.

״עכשיו,״ אמר, ״אמרי בקול שאת מבקשת את העונש הזה כדי לטהר את נפשך.״ היא חזרה על דבריו, לוחשת.

הוא נטל מחבט עץ גמיש, גדול נעמד מאחוריה. הצליפה הראשונה הייתה מדודה, בוחנת. היא השמיעה אנחה חטופה. השנייה – חדה יותר. השלישית – כבדה, מצלצלת באוויר. כל הצלפה הביאה איתה שינוי בנשימתה, ממלמול כבוש ליבבות עדינות. כך היא קיבלה 8 הצלפות, כל אחת יותר חזקה מקודמתה.

״עכשיו אני הולך לבחון את תוצאות ההצלפה״ אמר תוך שמושך את גלימת הנזירה כלפי מעלה, מגלה את רגליה, ירכיה ואחוריה המעוצבות להפליא לעיניו הרעבות. ״האב תומס,  מה אתה... מה אתה עושה??״. ״שקט את!!״ הרים את הקול ואמר בתוקפנות מופגנת. ״מי נתן לך את הזכות לדבר כאן??״ ״סליחה סליחה סליחה האב תומס, בבקשה סליחה!!!״. האב אמר: הגלימה שלך מגנה יותר מדי טוב עלייך, בגלל זה אינני שמוע יותר מאנחות עצורות. עוברים לשלב הבא, 8 הצלפות על הבשר החשוף!״. ״כן האב תומס, זה מה שמגיע לי, בבקשה...״. האב היה מוטרף גם מהמראה של הגוף הבתולי של מריה וגם מעצם מתן העונש החמור הזה. האיבר שלו היה זקור והוא חש כאילו עומד להתפוצץ מרוב גירוי. לפני שהתחיל את הסבב השני, אמר לה: ״מריה, תספרי אחרי כל הצלפה ותגידי ״תודה האב תומס״. כך באו 8 ההצלפות הבאות ועכשיו העור שלה ממש האדים. תוך כדי שמצליף אמר: ״מריה, את לומדת שאסור להריח את בגדי האב תומס כפי שעשית?״ ״כן האב תומס, כן... איייייי... חמש... תודה האב תומס.... לא אעשה את זה שוב... אייייי שש, תודה האב תומס...״ וכך עד שמונה. ״אני שמח שאת מתחרטת ככה בכנות גמורה. כך נשארו עוד 8 הצלפות ישר על האחוריים שלך ללא התחתונים!״. ״מהההה? האב תומס, אני אמות מבושה וכלימה!״ ״וזה לא סיבה לבושה וכלימה להתנהג שפי שהתנהגת, לאונן תוך כדי שמריחה את התחתונים המשומשים של האב תומס ומפנטזת עליו??״ כמו בחורה מופקרת מהרחוב, לשכוח שאת נזירה שצריכה לשמור על הטוהר שלה? את רוצה שנזרוק אותך מהמנזר ותהפכי להיות זנזונת מופקרת ברחוב??״ ״לאאא האב תומס, רחמים, תעניש אותי בכל דרך שהיא אבל לא כך!!!״. האב תומס משך את התחתונים הלבנים של מריה עד למתחת לאחוריים וליטף את התחת שלה, יודע שהמגע כואב לאחר קבלת ההצלפות הקודמות. ״להמשיך לספור מריה!״ אמר והצלפה נוספת נחתה על התחת האדום שלה. ״אייייייי... אחד, תודה האב תומס.... איייי שתיים תודה האב תומס.... אייייייייייי האב תומס, זה כואב כל כך!!!!״ ״מריה, לא ספרת, מתחילים מחדש!!״ ״לאאא בבקשההה!!״ ״ברצינות לא??״ ״לא, כלומר כן האב תומס, בבקשה להמשיך להעניש אותו!!!״  והפעם הספירה הצליחה להגיע ל- 8. הוא היה מותש מההצלפות שהעניק למריה.

אז, הודיע לה שימרח משחה מרגיעה, אך מטעמי צניעות יכסה את עיניה. הוא קשר את עיניה עם מטפחת, הרים ידו וסימן לאם המנזר. היא יצאה ממחבואה, פסעה חרש. האב תומס ראה שהיד הימנית של האם מיאטריז רטובה, אחז אותה, הריח אותה וליקק אותה. הוא שאל בלחש: ״מה זה, אם ביאטריז?״ ״מה זה???״ ״עוד נדבר על זה... בואי לעזור לי!״.

לפני 6 חודשים. יום חמישי, 31 ביולי 2025 בשעה 16:17

האב תומס הגיע אל הכנסייה עשר דקות מוקדם. השמש עדיין רפרפה מעל קו הגגות, והצללים שציירו העצים על הקירות החיוורים של המנזר נדמו כמו תנועות תפילה אילמות.
בזווית עינו, ראה בעד החלון העליון תנועה – ראש עטוי רעלה שהופיע ונעלם, ואז עוד אחד. הנזירות הציצו. הסתקרנו. אולי גם חששו. הוא חייך לעצמו – רק אחת מהן התייצבה באמת.

בתוך הכנסייה, שקט כמעט מוחלט שרר. רק נרות דולקים וצל קרני שמש שנשברו בזכוכיות הצבעוניות. מול תא הווידוי, כרעה האחות מריה על ברכיה. דוממת. מכונסת. כאילו בחרה לשאת את הכובד הראשון של העימות עם עצמה.

האב תומס נכנס אל התא המרכזי. הדלת נסגרה אחריו בקליק חרישי. הוא התיישב על כורסת העץ, ישר את גבו, פתח את החלון הקטן, והמתין.

״אבי, סלח לי כי חטאתי.״

קול רך, כמעט נשבר. כמו ילד שמתוודה על סוד גדול מדי למידותיו.

״דברי, בתי. אני שומע.״

שתיקה. נשימה. ואז — מלים, מהוססות בהתחלה, שזורות ייסורים.

היא סיפרה שלא מאז שהגיע — אפילו מהרגע שראתה אותו — לא הצליחה להשתחרר מהמחשבות. ראתה בו מורה דרך, שליח, אך במקביל... גבר. גבר שגופה לא יכול היה להתעלם ממנו. וכל מחשבה כזו ניפצה לה את עולמה.

״מה טיב המחשבות, מריה?״ שאל, קולו יציב, אך בתוכו סערה כבר געשה, מרגיש שאיברו מתחיל להזדקר.

היא גמגמה. ניסתה לעטוף את הדברים במילים כלליות. אך מבטו, גם מבעד לעץ ולחסות הווילון, היה חד כתער. הוא דרש כנות.

״אני... מפנטזת עליך, אבי. מדמיינת אותך... נוגע בי. מדבר אליי. מקרב אותי... אל דברים שאסור לי אפילו לחשוב עליהם.״

כל מילה שלה הדליקה בו ניצוץ נוסף. הוא נצמד מעט קדימה, כאילו רצה לשאוב ממנה עוד. היד שלו נוגעת בעצמו, בזקפה שלו מעל למכנסיו.

״המשיכי. ספרי. אל תסתירי דבר. אני רואה את הכל אבל את צריכה לבטא אותו.״

היא התחילה לרעוד. מילים יצאו מפיה כאילו נגררות ממעמקי גוף שמסרב להסתיר עוד. היא דיברה על ההתעוררות שחשה כשקרב אליה, על הריח שלו, על הדרך שבה הבגד שלו הדגיש את מה שאסור היה לראות.

״והאם עשית דבר מה נוסף... עם המחשבות הללו?״

שתיקה. ואז בכי חרישי.

הוא המתין. לא האיץ. רק המתין שהסכר יישבר מעצמו. והיא — התוודתה. בלחש, מגומגם, היא סיפרה מה עשתה כשקיבלה את כביסתו. מה עשתה עם בגדיו. כמה הרגישה נמשכת, סחופה, חסרת שליטה. היא מעולם לא הייתה שיכורה והפעם הרגישה שזה בדיוק המצב שלה, שיכורה משתוקה.

האב תומס עצם את עיניו. מגע אוויר קל עבר על עורו. הוא נאבק בעצמו. המילים שלה פעלו עליו כמו ליטופים של רוח אסורה. הבושה שלה, ההכנעה, התשוקה — היו תאווה צרופה. הוא נשם עמוק, פתח את רוכסן מכנסיו, הוציא את הזין העבה והעומד שלו שהיה כבר מרוח נוזל עצמי ואונן בצורה גלויה לחלוטין, כמובן בלי שהיא תבחין בכך.

״מריה… את יודעת שמה שעשית חמור מאוד. את נשבעת לשמור על גוף טהור. אך את… חיללת את עצם מחשבתך.״

היא נאנקה. ״אני יודעת… אני לא ראויה ללבוש את בגדי הנזירה שלי. אני… מלוכלכת. תעניש אותי, אבי. בבקשה. אני חייבת לתקן.״

השתיקה ביניהם הייתה כמו דופק.

״את לא צריכה לבקש עונש, את צריכה לבקש סליחה על המחשבות המטונפות שלך, ואני הכלי שינקה אותך מהן. את תקבלי את העונש הראוי, בתי. אבל לא כעת.״ קולו היה נמוך, יציב, חודר. ״התייצבי הלילה, בשעה עשר, באולם הענישה. את יודעת איפה. אני אדריך אותך בדרך הטוהר מחדש…״. אבל כעת אני צריך לאמוד את רמת ההשפעה של הרוח הרעה הזאת על גופך. תקרבי את הפה שלך לפתח דרכה את מדברת״. כך היא עשתה. הוא אמר: ״עכשיו אדע עד כמה את רטובה שם למטה, דרך הפה שלך. פתחי את הפה, מריה וקבלי את האצבע המצביעה על חטאייך!״. היא פתחה את הפה בהיסוס והוא קירב את היד שלו והכניס את האצבע לתוך הפה שלה. היא נבהלה ונרתעה. ״חזרי לכאן ותפתחי את הפה המלוכלך שלך, אמרתי!״ היא הייתה מבועתת. הוא הכניס את כל האצבע, היא מרגישה שכמעט נחנקת. ״עכשיו תמצצי!״. היא התחילה למצוץ בשקיקה, בהתחתה הרגישה דחיה אבל הוא הפכה מהר לתשוקה בלתי מרוסנת, לא רק מצצה אלא גם ליקקה, מכסה את אצבע האב תומס ברוק סמיך ומלקלק. הוא אמר: ״פתחי עוד!!״ ודחף שתי אצבעות. היא המשיכה למצוץ בשקיקה. בינתיים עם ידו הימנית המשיך לאונן, התנועות היו כה חזקית שמריה לא הייתה יכולה שלא להבחין בתנועות הגוף שלו. הוא גמר תוך ששואג שאגה עצורה, היד שלו מתכסה בזרע הסמיך שלו. הוא עצר לרגע ואז משך החוצה את האצבעות שהיו בתוך הפה שלה ודחף לה את שתי האצבעות מהיד השניה, מכוסות השפיך שלו, והאצבעות שהיו בפה שלה הכניס לפה שלו. הוא שמע אותה מנסה לומר ״האב תומס.... מה...זה?״ אבל האצבעות שלו לו נתנו לה לדבר ברור. הוא אמר לה ״מצצי, מריה, אני נותן לך לטעום מהצוף שהלילה תקבלי בכמויות כדי לטהר את נשמתך״.

״כן, אבי…״ קולה נשבר שוב, הפעם מתוך שילוב של פחד, בושה — והקלה מוזרה. ״לכי, מריה, ובואי הלילה לקבל את העונש המגיע לך״. ״כן האב תומס״.

הוא סגר את החלון באיטיות. נותר לשבת שם עוד רגע, שומע את פעימות לבו רועמות בתוך גופו. הוא ידע: זה רק הווידוי הראשון, והתחיל לחשוב על העונש שמחכה למריה תוך כדי שניגב את שארית הזרע שלו מהידיים והאיבר שלו.

לפני 6 חודשים. יום רביעי, 16 ביולי 2025 בשעה 17:05

האב תומס התעורר בדיוק בשש, כפי שעשה תמיד. גם במנזר. הוא האמין בגוף בריא כנשק לנפש — ריצה של חצי שעה כל בוקר עזרה לו לא רק לשמור על משמעת, אלא גם להשתחרר ממחשבות… לא טהורות.

לבוש בגופיה לבנה ללא שרוולים, מכנסיים קצרים שחורים וצמודים למדי, נעלי ספורט פשוטות וגרביים לבנים, הוא יצא לשביל המקיף את גבולות המנזר. בגיל קרוב לחמישים, גופו שידר עוצמה: גבוה, כתפיים רחבות, שרירים מחוטבים, עור שזוף, שיער שחור מאפיר מעט ברקות, ועיניים כחולות מבריקות. הוא ידע שהוא גבר מושך. לא מתוך גאווה – אלא כי למד מהשפעתו.

הוא חזר מיוזע. הדופק ירד. הראש היה צלול. ואז ראה אותה.

האחות מריה עמדה מחוץ לדלת חדרו עם מעטפה בידה. עיניה לרצפה, כפות ידיה שלובות. כשהרימה אליו מבט, ראשה הוסט מיד בחזרה, ולחייה בערו.

היא ראתה אותו —השרירים החשופים, בד הגופיה הלבן צמוד לעורו המיוזע, מכנסיו הקצרים משרטטים כל קו.

"בוקר טוב, האב תומס," אמרה בקול שנשמע כאילו נלחם בעצמו כדי לא לרעוד.

"בוקר טוב, בתי," אמר בקול נמוך.

הוא הבחין במבוכה שלה. בגמגום הקל שנכנס לה לקול. היה בזה משהו מחרמן להפליא — לראות אותה מנסה להחזיק את הצניעות שלה מול מה שהיא מרגישה.

"אם המנזר ביקשה ממני… אם זה בסדר מבחינתך… שאבוא בשמונה להראות לך את הכנסייה, ובמיוחד את תא הווידוי. שתכיר את השטח... לפני שתתחיל לקבל את הווידויים."

היא לא הצליחה להסתכל לו בעיניים.
והוא — הרגיש איך גופו מגיב.

איברו, שגם כך היה דרוך אחרי הריצה, התארך תחת המכנסיים ההדוקים. הוא ידע שזה ניכר. לא יכול היה להסוות את זה. תחושת הבד המתוח, הצמיחה של התשוקה שהייתה עדינה ומטורפת בו זמנית.

עיניה חמקו מטה — ואז נעצרו.
לשבריר שנייה, היא ראתה. היא הבחינה.
היא לא אמרה דבר, רק הסמיקה עמוק יותר.

"איפה מוגשת ארוחת הבוקר?" שאל, כדי לשבור את השתיקה.

"אני מביאה אותה לחדרך, האב תומס... בשבע."

כשהלכה, הוא נותר בפתח החדר. הביט בגבה המתרחק. ריח הסבון התערבב עם הריח הנשי שלה, הרוך והתמימות, נותרו אחריה גם לאחר שהיא נעלמה מעבר לפינה.

הוא נכנס להתקלח. המים הקרים זלגו עליו — אך לא הצליחו לכבות את הבעירה. איבר המין שלו היה זקור, מגורה. הוא סיבן את עצמו בעדינות, עיניו נעצמו, ודמותה של מריה מילאה את ראשו. תנועת היד האטית של ידו בזרג שלו החזירה אותו כמעט לשם — ואז עצר. בכוח. הוא נשם עמוק, נשען על הקיר, נותן למים לשטוף את הדחף, לא את הפיתוי.

כעבור שעה בדיוק, הופיעה מריה שוב עם מגש. ידה רעדה כשהניחה אותו על השולחן. הוא ישב, מגבת כרוכה על מותניו וגופיה על הפלג העליון של גופו השרירי, שיערו לח. היא לא העזה להישאר.

"אני… אחזור בשמונה כדי ללוות אותך, כפי שביקשה אם המנזר."

״מריה...! כלומר, האחות מריה, איפה אוכל לעשות כביסה לבגדים שלי?״ שאל. היא ענתה: ״האב תומס, יש שקית כביסה בארון, אתה יכול לתת לי את השקית עם הכביסה והאחיות ידאגו לכבס שלך את הבגדים ואחזיר אותם מגוהצים ומקופלים״. ״מעולה, אז רק דקה״, אמר, נכנס לאמבטיה עם שקית הבד ושם בפנים את התחתונים, הגופיה, הגרביים, זוג מכנסיים וחולצה. הוא חזר לאחות מריה ואמר לה: ״תודה רבה, הנה הכביסה״. כשהיא יצאה הוא חשב על האחות שתכבס את הבגדים שלו ודמיין אותה מחזיק את התחתונים שלו ושוב התחיל להתגרות.

היא כמעט ברחה מהחדר, אך לא לפני שמבט קצר אחד חמק שוב מטה — כאילו נמשך לבד, מבחינה בבליטה הגדולה והעבה שמתחת למגבת.

מריה הלכה מהר במסדרון, מחזיקה את שק הכביסה ביד. פתאום הוא כל כך קרוב אליה! לו רק יכלה... לרגע... למשש ולהריח את הבגדים שלו... בלי לחשוב עוד, נכנסה בחיפזון לשירותים שבפרוזדור, נכנסה לתא שירותים, הרימה את השמלה, הורידה את התחתונים, ישבה ופתחה את השק. חיפשה בין הבגדים ומצאה את התחתונים שלבש רק עד לפני כמה דקות. הם נשאו עדיין את חום גופו. היא נטלה את התחתונים בידיים רועדות, הסתכל בחלק הפנימי שלהם וראתה נוזל טרי לבנבן מרוח על פני הבד השחור. היא קירבה את התחתונים לפנים שלה, הריחה עמוק, הרגישה שראשה מסתחרר, הוציאה את קצה הלשון ונגעה בנוזל, אח״כ העבירה את כל הלשון עליו, מרגישה שהוא נמרח על הלשון, ולבסוף איבדה כל רסן והתחילה למצוץ את הבד במקום בו היה הכתם. אינסטינקטיבית ידה ירדה את בין הירכיים המושלמות שלה והגיעה למרכז הווייתה, מוצאת את כל האזור מוצף נוזלים חלקלקים. היא התחילה להעביר את האצבעות על פני הדגדגן, באינטנסיביות הולכת וגדלה, תוך כדי שממשיכה למצוץ ולהריח את התחתונים, עד שבגל של ריגוש אדיר גמרה על היד שלה, כשנוזלים מותזים מפנים הפות שלה המגורה. היא החניקה זעקה והשמיעה רק קול חרישי ועצור. התחתונים הגבריים נשמטו מידיה לרצפה והיא הרגישה כאילו עזבו אותה כל הכוחות ובד בבד גם תחושה עילאית כמעט של קדושה.

מרוגשת ומלאת חרטה על המעשה הבלתי מוסרי כל כך, ניגבה את עצמה, קמה מהאסלה, יצאה מהשירותים והמשיכה את דרכה למכבסה, שם מסרה את השק לאחות מגדלנה, כשמסבירה שזוהי הכביסה של האב תומס. מגדלנה אמרה ״וואו״ וקיבלה את השק.

לפני 7 חודשים. יום שבת, 5 ביולי 2025 בשעה 15:05

האב תומס נותר לבד, עומד באמצע החדר, לבו פועם, בגופו - סערה. והשאלה היחידה שחלפה בו הייתה: האם כבר מחר — מריה תכרע ברך לרגליו בתא הווידוי?

הוא הסיר את בגדי הכהונה באטיות, תלה אותם בקפידה על הקולב, כאילו משאיר את תפקידו לרגע בצד. בגופיה דקה ותחתונים, ניגש אל קערת המתכת ופתח את ברז המים. הקרירות היכתה בו והעירה את עורו, אך לא כיבתה את הבעירה. מים זלגו על צווארו, גבו, חזהו. הוא עצם עיניים.

ושם, בעיניים עצומות, הן שבו אליו.

האם ביאטריז — יציבה, בשלה, קול רך אבל עם עמוד שדרה של ברזל. הוא ראה בדמיונו את שפתיה לוחשות מילים קשות על חטאיה. איך היא מודה בפניו, בעיניים פקוחות, שגופה משתוקק כל כך למגע אינטימי... שיש בה רוע שזקוק להיגאל. הוא ראה אותה כורעת על ברכיה לפניו, לא בבקשה — אלא בהכרה. הוא הכיר את הסוג הזה של נשים: שלמות כלפי חוץ, אך עם בקע קטן, עמוק, שמבקש שייכנסו דרכו ויחזירו להן את השליטה דרך הכנעה ובדרך הקשה.

ואז , האחות מריה.

צעירה. מתביישת, מסמיקה מכל מילה. נבוכה מהריח שלו, מהקול שלו, מהמבט שלו. הוא ראה בעיני רוחו איך היא נראית על ברכיה בתא הווידוי, מתפתלת בבקשה למחילה על מחשבה שחלפה בראשה בלילה. אולי חלום. אולי תחושה מוזרה שעוררה אותה בלי להבין מדוע. הוא משתוקק לשמוע אותה מודה בזה. רצה לראות איך פניה מאדימות כשהוא שואל אותה שאלה פשוטה: "האם נגעת בעצמך?"

בלי לנגב את פניו, האב תומס ניגש למיטה, גופו דרוך. השתרע על הסדין הדק, ידיו שלובות על בטנו, עיניו נעוצות בתקרה.

המחשבות התרוצצו כמו אש של לפידים.

ביאטריז — להוביל אותה להתייצב אל מול חטאיה, להכריח אותה להוציא את המילים, את התשוקות, את הסטיות, לגרום לה לנבל את הפה, ואז לכפות עליה תשובה ראויה.

מריה — לגעת בטוהר הזה. למתוח אותו. לגלות אם הוא באמת קיים או רק מסכה. לפתות אותה עד שתיפול המסכה המאופקת שלה. לבחון את התום  בכך שיזהם אותו, בדברי תועבה, בפנטזיות סוטות, ובהמשך, במגע אינטימי.

שתי נשים. שתי קצוות. שתי מראות שמערערות אותו לגמרי. וזו רק התתלת ההיכרות שלו עם קהילת הנזירות הזאת.

הוא לא הבחין מתי ידו נחה על בטנו התחתונה. מתי התחככה, מתי ליטפה. אבל איברו הזדקר מחוץ לתחתונים החופשיים, והוא הרגיש את הנוזל הדביק שנקווה על בטנו שטפטף מאיברו הפועם. הוא עצם עיניים — ואז ראה אותן, שתיהן, כורעות על ברכיהן, כל אחת בצד אחר של שולחן עבודתו. כפות ידיהן אחוזות זו בזו, ראשן מורכן, גביהן קמור. הוא ניגש בדמיון מצד אחד —הצלפה על הבשר העירום, לצד השני — הצלפה. שוב. ושוב. הן נאנקות. גונחות. מבקשות מחילה. "סלח לנו, אבינו״ מיבבות. הוא נאנח, גופו התקשח עד לקצה, מצא את עצמו אוחז בחוזקה באיברו ומאונן בפראות. נשימתו גברה. גופו התכווץ — ופרץ שחרור שטף אותו בגל חם, עמוק, חסר שליטה, מרגיש את התזות הזרע שלו פורצות החוצה ונמרחות על הסדין שכיסה אותו ועל שיער הערווה הצפוף שלו. הוא גנח — חזק מדי.

דממה. ואז בהלה... האם מישהי שמעה? הוא התיישב בבת אחת. לבו הלם.

בחשכת החדר, רק קול נשימתו מילא את החלל. הוא הציץ אל הדלת. הייתה סגורה. אבל מתחת לדלת נכנס מעט מאור הפרוזדור והוא הספיק לראות צל מסתיר חלק מהאור ופתאום, תזוזה מהירה והצל נעלם באחת.

לפני 7 חודשים. יום שלישי, 1 ביולי 2025 בשעה 16:35

כשהאב תומס יצא ממשרדה של אם המנזר, הוא עצר לרגע כדי להסדיר את נשימתו. הדופק בגופו היה מהיר, בהמשך למה שלא נאמר במילים.

ואז הבחין בה.

היא חיכתה לו במסדרון. אותה נזירה צעירה שקיבלה את פניו בבואו. עמדה זקופה, ידיה שלובות לפניה, מבטה מושפל. היה משהו נוגע ללב בעמידה הזו — כאילו לא ידעה אם מותר לה להרים עיניים לגבר.

כשהביט בה שוב, הרגיש משהו נסדק בתוכו. יופיה היה שקט. לא מוחצן. בתולי. שיער כהה אסוף מתחת לרעלה, עור בהיר, סנטר עדין, עיניים ירוקות-בהירות.

"תודה שחיכית", אמר. היא הרימה אליו מבט קצר. "בוודאי, האב תומס". כשהחלו ללכת יחד לכיוון חדרו, אמר: "לא שאלתי לשמך". היא השפילה שוב עיניים. "אני האחות מריה, האב תומס."

קולה היה צלול ונקי, כמעט כמו קול שירה של נערה בכנסייה. צמרמורת דקה עברה בגבו. הוא חש צורך בלתי מוסבר לעצום עיניים לרגע. הוא העריך שהיא בת עשרים וקצת. כשהלכו, מבטו חמק מטה — והוא מצא את עצמו מביט בתנועת ירכיה, קו האחוריים שמתחת לבד הבגד. הוא הבחין בקו התחתונים שלה ולבו קפץ. יכול להיות שזה דבר של מה בכך בעולם החיצוני, אבל כאן, במקום שהוא כולו איפוק וצניעות, זה משהו אחר. היא לא ניסתה ללכת בפיתוי. להפך. היא צעדה כפי שלימדו אותה ישרה, צנועה. אבל דווקא התום הזה היה מפתה.

כשהגיעו אל הדלת, הוא היסס. היא עצרה. ״היכנסי, בתי.״ היא הסמיקה מיד, והחיוך שהתפשט על שפתיה היה מבויש, כמעט מתוק מדי. פניה האדימו כמו עגבנייה בשלה. ״כן... תודה האב תומס.״

היא נכנסה באיטיות. הוא פתח את הדלת לרווחה, והתבונן בה. תוך כדי שנכנסה, השד שלה התחכך לשבריר שניה כנגד הזרוע שלו. הוא הרגיש כאילו מכת חשמל פגעה בו. אולי זה היה הדמיון שלו, אבל סבר שאפילו הרגיש פטמה זקורה מתחת לבגד שלה. בנוסף, ניחוח נשי עלה ממנה, מוכר לו, אבל מה שצרב לו באמת היה המבט שלה — כאילו עצם הימצאותה לידו גורם לרעד פנימי.

״איפה לוח הזמנים של המנזר?״ שאל. היא התקרבה אל הדלת, הרימה את הווילון הקטן, והצביעה על לוח עץ תלוי. ״זה כאן. אנחנו נצמדות לו בדייקנות. כמובן — זה לא מחייב אותך, האב תומס.״

״ובכל זאת, חשוב שאדע.״

״כמובן. כך תוכל לתכנן גם את יומך.״

הוא התקרב להביט. עיניו עברו על השעות – תפילה, עבודה, אכילה,לימוד. ואז הבחין בשתי שורות מודגשות:
וידוי – 09:00 בבוקר / 21:00 בערב. שעת תשובה – 22:00–00:00

״שעת תשובה?״ שאל. היא גמגמה קלות. ״זה... זמן לקבלת עונשים. תיקון על חטאים. לא כל האחיות נדרשות לכך, רק אם...״ היא לא סיימה את המשפט. לחייה בערו. הוא הבחין בתנועה קטנה בשפתיה, כאילו היא רצתה לומר משהו ונמנעה.

השתיקה ביניהם הייתה טעונה. הוא הרגיש אותה. כמו חשמל סטטי בין אצבעות.

״זה יהיה הכול, בתי. תודה על העזרה מאז הגעתי.״

היא חייכה במבוכה, ולחשה: ״כמובן, האב תומס. כל דבר שתצטרך... אני לרשותך.״

הוא הביט בה עוד רגע. קול פנימי בתוכו אמר — היא מחכה. אולי אפילו מקווה. הוא הנהן לאט. ״מחר אדבר עם אם המנזר. אצטרך עוזרת אישית. מישהי שתסייע לי בהתנהלות היומיומית.״

הסומק בלחייה התפשט. היא השפילה עיניים. ואז לחשה: ״לשרת את האב... זו דרך להתקרב לגאולה. מי שתזכה בכך, תעשה כל מה שתבקש ממנה. הכול.״

היא קדה קידה קלה, הסתובבה ויצאה. הדלת נסגרה חרישית.

 

לפני 7 חודשים. יום שני, 30 ביוני 2025 בשעה 4:21


הכרכרה התקדמה לאטה בשביל עפר מתפתל בין כרמים עזובים ויערות סבוכים. האב תומס ישב בגו זקוף, פניו חתומות, אבל עיניו התרוצצו. המסע ארך שעות, וככל שהתקרב, כך גבר בו המתח. הוא ידע שמנזר סנטה קלרה יהיה שונה מכל מקום אחר ששירת בו. הפעם — הוא לא בא להטיף לקהל. הוא בא לשמוע סודות, חטאים שייאמרו בלחישות.

כשהגלגלים חרקו על החצץ והקרון עצר, ירד אל החצר והרים מבטו. מולו עמדה נזירה צעירה, גבוהה, עורה בהיר, מבטה ישיר אך לא תוקפני. עיניה אפורות-ירוקות, כמו ערפל של בוקר על פני מים שקטים.

"שלום, האב תומס," אמרה בקול רך. "ברוך הבא. אני האחות מריה. בוא איתי. אראה לך את החדר שלך."

הוא הלך אחריה במסדרון האבן. צעדיה שקטים, תנועתה מאופקת, אבל דווקא האיפוק הזה גרם לו להבחין בכל תנועה קטנה: בקימור השקט של גבה, בנשימה הסדורה שהרימה והורידה את הבד הדק של הגלימה. הוא הבחין בתנועתיות האחוריים שלה ומהר עצם לרגע את עיניו. הוא ידע שיש לו תפקיד. והוא לא יכול להרשות לעצמו להתבלבל.

בחדר שחיכה לו לא היה הרבה: מיטת עץ צרה, קערת מים, מגבת מחוספסת. על השולחן דף כתוב בכתב יד מהודק:

"אם המנזר, האם ביאטריז, ממתינה לך במשרדה בשעה 10:00."

השעון הקטן הראה 09:52. הוא שטף את פניו, סידר את בגדו, והלך.

הוא דפק פעמיים. "היכנס."

היא ישבה מאחורי שולחן עץ כבד, בצל, כשהאור חודר מן החלון מאחוריה. פניה עגלגלות אך חדות, שפתיה מלאות, גופה עטוף בגלימה כהה, אבל לא מוסתר. היא לא ניסתה להסתיר אותו.

הוא העריך אותה כבגיל ארבעים וקצת. רחבה, חזקה, בעלת נוכחות. חזה בולט מאוד, מאתגר את גבולות הבד. הוא הישיר אליה מבט, אך חש את עיניו מחליקות לשבריר שנייה למקום אחר.

"אני האם ביאטריז," אמרה. "אנחנו שמחות על בואך."

"תודה. זו שליחות שאני מקבל ביראה גדולה."

"יש כאן עשרים ושתיים נזירות. כל אחת מחויבת לווידוי יומי. חלקן אומרות מעט. חלקן... יותר. אתה תלמד לזהות מתי השתיקה שלהן אומרת יותר מהמילים."

היא קמה. התקרבה. רק צעד אחד — אבל זה הספיק כדי שיריח אותה. ריח נשי, עדין אך נוכח, כמו לחות חמה עם נגיעה של פרח פתוח מדי.

"אתה עוד תגלה, אב תומס, שהן לא תמיד טהורות. לפעמים הן חולמות. לפעמים הן מרגישות. לפעמים הן נוגעות. בעצמן, זו בזו." כמובן, על כל מעשה, רגש או מחשבה אסורים מגיעים להן עונשים בהתאם. תרגיש חופשי להעניש אותן עד שיגיעו לתשובה מלאה על חטאיהן.

הוא שתק. הוא הרגיש את זה מגיע. גל. לא פחד. ריגוש. זקפה החלה להתעורר מתחת לבגדו, אך הוא ישב ללא תזוזה.

"וגם אני," היא הוסיפה, קולה ירד לדרגת סוד. "גם לי יש חלומות. גם אני מתוודה. אני לא אישה קדושה, האב תומס. אני נזירה פגומה. פגומה מאוד." אם למישהי מגיעים עונשים כבדים – זו אני. אתה עוד תשמע. אני זקוקה לעונשים כדי לכפר על סטיותיי שכל כך קשה לי לשאת.

הוא הרגיש את החום עולה מצווארו לפנים. נשימתו העמיקה. הדופק התחזק.

"פגומה... באיזה מובן?"

היא לא חייכה. רק השפילה מבט, ואז הרימה אותו אליו שוב.  "אני מתעוררת בלילה... רטובה. אני זוכרת מגע שמעולם לא היה. גברים שמעולם לא נגעו בי. ואני נוגעת. לא מתוך תאווה. מתוך עונש. מתוך חוסר שליטה."

הזקפה שלו הפכה מוחשית. לחיצה. לא נעימה. אבל לא היה ביכולתו להכחיש אותה.

"האם את מבקשת מחילה, סור ביאטריז?" שאל בקול נמוך.

"אני מבקשת שתכוון אותי. שתשלוט בי. שתדע להחזיר אותי בכל פעם שאני נופלת. שלא תרחם עלי. אני מנהלת את המנזר הזה ובשביל זה אני צריכה להיות חזקה. ואהיה חזקה רק שאהיה שייכת לך ולמה שאתה מייצג״.

הוא הרים את מבטו אליה. הנשימה שלו כבר לא יציבה.

"אז דעי שיהיו עונשים, יהיו כללים. לא כנקמה, כהצלה. בגוף ובנפש. עוד ניפגש בתא הווידוי.״

היא הנהנה. ולרגע — הוא כמעט ראה בה תנועה של ריפוי. כמו מישהי שקיבלה סוף סוף תשובה שחיכתה לה.

כשהוא קם ויצא מהחדר, אברו עדיין היה נוקשה. הוא לא התפלל. לא עוד. הוא רק ידע דבר אחד:

המנזר הזה לא הולך לטהר אותו. הוא הולך להבעיר אותו.

לפני 7 חודשים. יום חמישי, 26 ביוני 2025 בשעה 11:12

בתא הווידויים, שום דבר לא באמת נשאר קדוש.

האב תומס מגיע למנזר סנטה קלרה כדי לשמש כאב וידויים לנזירות. הוא בא מלא רצון טוב — לעזור, להדריך, לשמור על טוהר הלב והגוף.
אבל הוא גם לא תמים.
הוא יודע שיש מקומות בנפש שאפילו התפילה לא מצליחה להשתיק.
הוא רק לא היה מוכן למה שקרה שם באמת.

מאחורי מחיצת עץ דקה, הוא שומע לחישות על תשוקות, על זיכרונות מגע, על מחשבות שאסור אפילו להעלות בדמיון.
כאב. שליטה. התמסרות.
כל אחת באה לבקש סליחה.
הוא שומע. שופט.
ומטיל עונש — לפעמים במילים, לפעמים במקל.
ולפעמים… הוא זה שמבצע את העונש בעצמו.

ולפעמים… הוא גם לא לבד בתא הווידוי.

וידוי אחרי וידוי, משהו בתוכו נסדק.
האם זו נפילה?
או אולי דווקא הדרך היחידה שלו לגעת בגאולה?