בזוקה באזיקים

למרות שאני לא בן אדם מאמין, בכל זאת המועדים מהדהדים איכשהו בפנים. לא רק החגים, כל התאריכים המוסכמים האלה של המודעו?ת המשותפת. הצפירות התאומות של "ימי ה-" מצמררות אותי תמיד, בגלל העוצמה העצומה שיש בכל כך הרבה אנשים שעושים את אותו הדבר בדיוק באותו הרגע. פשוט עומדים. זה... מטלטל. אז לא מפתיע שאיכשהו, החלטות שחגות כבר זמן-מה במעגלים בניסיון ללבוש צורה, מתחילות להתגבש באמת סביב ציר ראש השנה - יום כיפור.

ובעיקר, לנסות ולעשות דברים מתוך הרגש הטוב, לא הרגש הרע. מתוך הרצון בביחד ולא הפחד מהלבד. מתוך אהבת העבודה ולא חרדת הדד-ליין. מתוך העתיד ולא העבר, אולי. לרגשות שליליים יש כוח עצום, ואולי חלק ממני חושש שבלעדיהם לא יהיה מה שידחוף קדימה. אבל אולי אפשר גם אחרת.

בפעם הראשונה שלהם, הוא הוריד אותה על הברכיים. זה מצא חן בעיניה, ואחר כך היא שקעה בעולם הנפלא של כל הדברים המרתקים שאפשר לעשות עם הפה, ולא כל-כך שמה לב מה קורה.

אחרי יומיים הסימנים הכחולים שהיו על הברכיים הגיעו לשיא הכאב. היא דווקא היתה מוכנה להמשיך, אבל הוא טען שזה מוציא אותה מהריכוז. האמת, שבשלב הזה הוא כבר ממש חיבב אותה והכאב שלה הדאיג אותו יותר מאשר אותה.

אז הוא קנה לה מגיני ברכיים. שניהם הפיקו שעשוע אינסופי מהמראה שלה במגיני ברכיים בלבד. הוא אמר שהם עושים אותה אפילו עוד יותר סקסית. אחרי שהוא הלך היא גילתה שאפשר להחליק בהם על הרצפה, סוג של שעשוע נוסף.

ובתוך הימני, במקום שלא רואים כשהוא נמצא על הרגל, היא ציירה סמיילי.

זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על כך, ובכל זאת, התחדד משהו בענייני מציאת זוגיות.

כאן, מטבעו של האתר יש זרקור גדול על עניין הבסמ. מזה מתחיל הכול. זה מועיל בסינון ראשוני, אבל מעוות את המציאות כאשר מה שאת מחפשת זה זוגיות. הבדסמ קודם לכל השאר, לטעמים ולהעדפות האחרים, ומקבל משקל אדיר, באופן שהוא לא פרופורציוני למשקל שלו בחיים שלי ובמה שאני מחפשת בבן זוג. הבדסמ בהחלט חלק מחיי, חלק בלתי נפרד אפילו, אבל לא המוקד שלהם. וברגע שהקלפים הבדסמיים מונחים על השולחן, קשה מאוד לשים אותם בצד ולתקשר סתם כך, לצאת לדייטים סתם כך.

באתרים הווניליים בעיה הפוכה. אין דרך לדעת אם קיימת התאמה מהבחינה הזאת, וגם שם להתייחס לבדסמ במופגן יהפוך זאת למרכיב העיקרי בתיאור העצמי, במקום רק חלק מתוך מכלול. ההתאמה הבדסמית (שהיא עבורי מרכיב מהותי בהתאמה מינית) הופכת לעניין של מזל.

ולסיכום: אוף.

אני מניחה שלא מדובר באמת בשינוי חד, אלא במשהו שמתגבש בי זמן-מה. אבל כדרכם של שינויים הדרגתיים, מגיע רגע שבו פתאום מודעים לשינוי בעוצמה רבה, והתחושה היא כאילו משהו קרה. כאילו אני אחרת פתאום.

מהרגע שהגעתי לכאן אני מועסקת בהגדרות, לא הגדרות חיצוניות אלא פנימיות, מה אני מחפשת, מה מחרמן, מה מושך, מה עיקר ומה טפל. תהליך של התחדדות הדרגתית, כמו תמונה בדף אינטרנט. בהתחלה הכול מסעיר, הכול מחרמן ומרגש - כאב, השפלות, ציות, סטוצים, סשנים, להיות נשלטת, להיות שולטת. הוויברטור עובד שעות נוספות, הדמיון כפול ממנו, הרבה צ'טים, הרבה התנסויות מכל מני סוגים.

עם הזמן ערפול החושים הראשוני הזה נרגע קצת, ומתחילים להבחין בין דברים. גיליתי שסיבולת הכאב שלי נמוכה ואני מעוניינת בו כפתיח או כמדגיש למין, אבל לא יותר. גיליתי שלספוג השפלה יכול להיות משחק מענג להפליא, עם האדם הנכון. גיליתי שסשנים שבהם השולט נשאר בשליטה מוחלטת עד הסוף (או במילים אחרות, לא גומר), משעממים אותי אחרי זמן לא רב. וגיליתי שיותר מכול, מה שמחרמן אותי היא החרמנות של הצד השני. זין עומד, תאווה בעיניים, התענגות על השימוש המיני בי. זאת הליבה הבסדמית שלי. בשביל זה אני כורעת על הברכיים באקט טקסי של העברת המושכות (מטאפוריות. בדרך כלל מושכות מטאפוריות 😄 ) לידי הצד השני.

אני חושבת שבעיקר גיליתי, ופה תחושת השינוי, את הצורך להגדיר דברים במדויק גם כלפי חוץ, להבהיר למי שמתכנן לפנות אליי מה בדיוק אני מחפשת. בימים האחרונים נמלאתי תחושת זרות מסוימת לאתר, כאילו אני נמצאת בעמק בין העולם הבדסמי והעולם הוונילי. לא חזרתי לתפיסה של עצמי כ"וונילית קינקית" - הצורך שלי עמוק מדי, ובמסגרת שבה אני מרגישה נינוחה אני מוכנה ללכת רחוק מבחינה נפשית, גם אם גבולות הכאב שלי מצומצמים - אבל אני כן מרגישה שהדברים שאני מחפשת ספציפיים מאוד, ומתקשה למצוא להם מענה כאן. הרצון בזוגיות, בוודאי (עוד מעט בפוסט נפרד), וגם העניין שלי באספקטים מסוימים וחוסר העניין באחרים (כן, בסדר, כולם כך, אבל לפעמים יש תחושה שקשה להתאים בין רצון לרצון, למצוא את המקבילה בצד האחר). מצד שני, יש משהו עצוב במחשבה של לחזור לאתרי היכרויות וניליים, שם אי אפשר לדעת מראש אם הצורך הזה שקיים בי ימצא מענה.

והפיתרון? אין פיתרון של ממש. שוב ערכתי שינויים בפרופיל, להדגיש יותר, להבהיר מי אני ומה מחפשת. עדיין אופטימית. כזאת אני.

רק כי טענתי שדניאל רדקליף הפך מעורר תיאבון לחלוטין בסרט הארי פוטר האחרון (ולמען הסר ספק: לא הגיל הוא שמפריע לה)

... היא כשאפילו באמצע סייבר-סקס, את לא שוכחת לכתוב "הוויברטור" עם שני ו"ו.

אז נשברתי והזמנתי ריסוס לדירה (אני לא חובבת גדולה של שלוליות רעל. מצד שני, אני גם לא חובבת גדולה של התנגבות במגבת שיש עליה נמלים. מומלץ להארדקוריסטים קשוחים; לי זה גרם לזנק בקללות תוך כדי שאני חובטת בעצמי. ונמלים, יש לציין, לא מגיבות היטב כשמפרים את סתלבט המגבת שלהן ואז חובטים בהן).

אחרי הריסוס קיבלתי הנחיות מהמרסס הסימפטי: לחזור לדירה בעוד שעה, אפשר לשטוף רצפה, לא לזחול על הרצפה בחמש שעות הקרובות. המממ. הבטחתי לו שאשתדל להתאפק. אני חושבת שהוא עזב עם תמונה מנטלית מלבבת.

לפעמים לבד מאוד.

איזו מתיקות יש פתאום בדייט ראשון עם בחור ונילי. פה הכול חשוף כל-כך. כל-כך הרבה קלפים מונחים על השולחן מיד בהתחלה. אבל שם, בגישושי ההיכרות הראשוניים והמפגש המהוסס, אני ניצבת מולו וחושבת לעצמי: "יש כל-כך הרבה שאתה לא יודע עליי. יש כל-כך הרבה שאני יכולה לעשות". כמו ערמה סודית של מתנות שמחכות בסבלנות לרגעים שאבחר. הן לא עומדות בחלון הראווה בקופסאות שקופות.

אני לא יודעת מה גרם לי להוריד סתם סרט פורנו מיינסטרימי. חוסר הסבלנות, כנראה, כי באמת לא היה לי כוח להתחיל, אבוי, לחפש. אז הורדתי משהו שידעתי מראש שהוא שיא הבנאליות האמריקנית התעשייתית.

צמד הכוכבים (כן, היו רק שניים, עניין מצער כשלעצמו) היה חינני להפתיע. הם היו צעירים יחסית עם לוק מאוד לא פורנואי. הם התנהגו בטבעיות למדי. הבחורה היתה יפה מאוד והבחור חמוד. אבל בדיוק כשהתחלתי לחשוב שגם אם הפורנו יהיה משעמם לפחות יהיה נעים להסתכל, הם נכנסו לעניינים. הבחורה עברה מיד לפרצופי פורנו ולצווחות פורנו, הבחור עיווה את פניו כאילו דופק כוס מרופד בקקטוסים, ואני נאנחתי (ולא אנחה טובה).

מה שכן, למרות שלא ממש צפיתי בסרט בכל זאת עברתי לסוף (רק כדי לראות על איזה חלק גוף הוא יגמור), וכשהוא גמר לה על הפנים התפלק לה צחקוק הפתעה שהיה חינני וטבעי בדיוק כמו ההתחלה. כמה חבל שזה לא כלל את כל מה שבאמצע.