פנטזיות וסיפורים נוספים

בפורומים פה

וואלה לא סגור אפילו למה

חבל

דווקא היה לי משהו נחמד  שרציתי להגיב אליו

הוא: 

אם אתה רוצה שאני אשחק איתך מדי פעם זה בתנאים שלי
ואני לא חייב לך כלום ואשחק איתך כשבא לי ולך יהיה אסור לדבר עם אחרים בלי אישור
תהיה צעצוע מסכן שמחכה שאני אשחק בו כשמשעמם לי

אני:

נשמע לי סהכ עסקה הוגנת

הוא:

חחחחח
היא לא הוגנת בשום צורה
אבל אם אתה רוצה שאשחק איתך זו העסקה :)

באמת שאני תוהה אם הוא פשוט היה מחליט לחסום אותי,

זה היה לי יותר קל פשוט,

מאשר לגלול כל פעם בצורה אינסופית את ההודעות ממנו

ולהרגיש את הצמרמורת עובדת בגוף

את הזין מתקשה

את האוזניים מזדקרות 

חזרתי היום באוטובוס הביתה, במושב לפני ישב מישהו ובגלל שהמושב שלי היה יותר גבוה, אז המבט שלי בקלות נחת על השערות שבצבצו להן מתוך החולצת V שלו. למזלי הנסיעה הארוכה אפשרה לי להתעמק בשערות השחורות הקצרות שלו שהיה נראה שהוא סידר הבוקר מול המראה, וגם במחשבות שלי על למה אני כל כך אוהב גברים שעירים.

כשהייתי בכיתה י' התחילו לצמוח לי שערות על החזה ועל הרגליים. בהתחלה התביישתי נורא. בבריכה הייתי מתקלח מהר, מסתיר, לא מוריד חולצה בחוף. הרגשתי שזה "יותר מדי", שזה לא יפה, ולא ממש רציתם אותן.

יאיר היה אחד הילדים המקובלים בכיתה, הוא היה שעיר ברמה רצינית. ברמה של כמויות שערות על הגב. והוא היה סבבה עם זה לגמרי. יוצא בלי חולצה, צוחק, לא מתבייש. אני הייתי מסתכל עליו מהצד ומקנא. לא רק בשערות,  אלא בגבריות הטבעית הזאת, ועוד יותר בביטחון הזה.

ככה יצא שמה שהתביישתי בו אצלי, התחלתי לחלום על זה אצל אחרים.

*

אני חושב שמה שמושך אותי הכי חזק זה חזה שעיר. שערות שחורות, צפופות, מסודרות יפה, שבולטות קצת מהחולצה.  באופן טבעי אני מיד מתחיל לדמיין מה יש מתחת, את החזה הרחב תוהה עד לאיפה יורדות השערות למטה,  אם הן נהיות סמיכות יותר על הבטן, ואז... טוב, אתם מבינים. זה פשוט עושה לי את כל פעם מחדש.

אני אוהב ידיים שעירות - ידיים גבריות, חזקות, עם שיער שחור צפוף. רגליים שעירות, זיפים או זקן קצר ומטופח. אבל יותר מהכל, אני אוהב את החיכוך שהשערות יוצרות שהן מתחככות בעור. החספוס הגברי הזה.  ככה גם הזיעה יכולה להיתקע בין השערות, להפוך לריח גברי יותר  אה...

*

בשנים האחרונות משהו השתנה בי. השיער הפך לסמל. סמל לגבריות אמיתית, ללא פילטרים, בלי להתנצל על הגוף הטבעי.

אולי בגלל זה גם אני לא מתבייש לחפש אדון שעיר, 
שגם ירצה עבד שעיר

להכנס לתפילה בערב שבת

ולנסות להתרכז 

שכולם סביבך יצאו מהמקלחת 5 דקות קודם  

---

מישהו שאני מאוד מעריך מהכלוב כתב לי אתמול משפט שנכנס לי עמוק לראש ולא עוזב אותי מאז

"אתה לא רוצה לשמח אותי. אתה רוצה לשמח את עצמך."

זה כאב. לא היה נעים לשמוע, אני מודה.

עברו כבר יותר מארבעה חודשים מאז שהתחלנו להתכתב. היו שם עליות ומורדות,
תקופות אינטנסיביות יותר וכאלה שפחות. פעמים שהייתי מאוד חרמן,
פעמים שהייתי סקרן, ולא מעט פעמים שפשוט עמדתי נפעם מול הידע והניסיון שלו בעולמות השליטה.
מי שעוקב כאן בבלוג בטח קרא לא פעם על השולט המנוסה שנמצא כמה רמות טובות מעליי בתחום.

בכללי היה לנו וייב ממש טוב לאורך כל התקופה, אבל זה שלא הסכמתי להיפגש (תשלימו פערים בפוסטים הקודמים) גרם למשבר ולריחוק.

ועדיין, המשכנו להתכתב מדי פעם. פוסט בבלוג שלו שקצת הדאיג אותי, סתם תהייה מה קורה בחיים שלו, או תגובות שלו על הבלוג שלי שלא יכולתי להתאפק מלהשיב להן. אני עדיין חושב עליו המון, ועדיין מתרגש מההודעות שלו - גם כשאני בכלל לא במוד מיני או חרמני.
זה משהו שכמעט אף פעם לא קורה לי בקשרים כאלה, וזה מפחיד אותי כמה זה חזק ועמוק.

יש משהו בשליטה שלו שגורם לי פשוט להינמס. הקלות שבה הוא לוקח פיקוד ומשחק לי בראש בלי להתאמץ בכלל - מפחידה אותי, אבל בו זמנית גם משרה עליי רוגע עצום. לא רק באותו הרגע, אלא כאילו הרוגע הזה מחלחל לחיים שלי בעולם שבחוץ.

אז כשהוא כתב שאני בעצם חושב בעיקר על עצמי ולא עליו, הבנתי למה הוא מתכוון.
אני באמת אוהב את התחושות שהוא מעורר אצלי: ההתרגשות, הבושה, תחושת השייכות.
הדינמיקה בינינו מרגישה לי נדירה ברמה האישית.
הוא סופר מנוסה ובטוח בעצמו, וגורם לי להרגיש מצד אחד חשוף לגמרי ובו זמנית גם הכי בטוח בעולם - השילוב המנצח לדעתי.

לקחתי את הדברים שלו כביקורת בונה, והבנתי שזה משהו שאני חייב לעבוד עליו עם עצמי.
אם אני באמת רוצה להיות עבד טוב, אני צריך ללמוד לפעמים להתבטל בפני האדון שלי, לשחרר את האגו ואת הרצון שלי.

זו משימה קשה ומאתגרת, אבל אני יודע שאני יכול לעמוד בה (גם אם יהיו כמה נפילות בדרך, וזה ברור).

אני באמת רוצה שהוא ירגיש שאני שווה את ההשקעה.
אני מרגיש שכבר הוכחתי שאני לא סתם עוד מאונן מקלדות מיוחם שמחפש לפתוח מצלמה, לגמור ולהיעלם. היו יותר מדי הזדמנויות כאלה, ובחרתי להישאר.
נראה לי שזו פשוט עוד תחנה בחיים שאני צריך לעבור.
ללמוד להסתכל פחות עליי, ויותר על האדון שלי.
אבל זה גם היתרון הגדול שלי, אני לגמרי בעניין ומאוד רוצה ללמוד.

התלבטתי אם לכתוב את זה כאן. יש סיכוי טוב שהוא יקרא את זה, ואולי זה קצת יפחיד או ירתיע אותו,  וזה סיכון שמאוד מפחיד אותי לקחת.
אבל החלטתי שהמטרה שלי, ללמוד איך להשתפר ולהיות שם באמת בשבילו, חשובה יותר מהפחד שלי. בשביל מטרה כזו, שווה לי לקחת את הסיכון ולקלף עוד שכבת הגנה מעצמי כאן בבלוג.
 

אז תעזרו לי, איך מתחילים?

איך עוברים להתבונן יותר במה שהאדון צריך, במה שמשמח אותו? איך מזיזים את הפוקוס לצד השני?

ואם אין לכם הצעה פרקטית, גם סתם כיוון מחשבה או תגובה קצרה יעזרו.
כי בסופו של דבר, מעבר לכל החרמנות, הבושה והפנטזיות, אני פשוט רוצה להרגיש שאני של מישהו,  בצורה כזו שגם הוא ירגיש שהיא טובה, נכונה ומשמעותית עבורו.

אני יודע טוב מאוד שהמגבלה ששמתי בעייתית, ואולי זה באמת מקשה יותר, והכי קל היה אם הייתי יכול לתת לו את מה שהוא רוצה סשן אמיתי אצלו בבית. אבל עדיין, הוא חשוב לי מספיק בשביל שאני אנסה להבין איך אני יכול לתת יותר מעצמי, לעשות לו טוב ולשמח אותו - במקום הנוכחי שלי

אתמול בערב שוב הייתי מותש, שכבתי במיטה אחרי יום ארוך, והראש שלי היה פשוט בואקום.

כמו תמיד כשאני משועמם או סתם לא מצליח להירדם, מצאתי את עצמי נכנס ל-Dirtyroulette.
סוג של הרגל רע שלי, משהו שאני מוצא את עצמי חוזר אליו שוב ושוב כשאני צריך לברוח קצת מהמציאות.
פותח את האתר, מסתכל, לפעמים נשאר קצת, לפעמים סוגר מהר.

אתמול היתה לי תובנה.

חשבתי על אתגר שלא קיבלתי מעולם מאף אדון, ואיך זה היה יכול להפוך את כל ההרגל הזה למשהו הרבה יותר מעניין ומסוכן.

דמיינתי שאני מקבל הוראה להפעיל מצלמה באתר הזה כל יום לפחות 30 דקות.
אסור לי להעביר את המצלמה מיוזמתי אף פעם, אני צריך להישאר שם חשוף, זמין מוצג לרווחה, בפני כל מי שיבוא
רק פעם אחת ביום אני יכול להשתמש בכפתור "NEXT" ובגלל שזה רק פעם אחת זה צריך להיות בחוכמה

מלחשוב על זה עכשיו שוב, הלב שלי דופק.
כי זה בדיוק מה שאני עושה שם כבר ממילא, חושף את עצמי, מחכה שמישהו יראה אותי.
אבל הפעם, לא מתוך שעמום, אלא כי מישהו אמר שהגוף שלי שייך לו, ואני כמו כלי משחק בסיטואציה הזו

יש לי חבר מהכלוב שאני מתכתב איתו מידי פעם על כל הפנטזיות האלה שלי, שיתפתי אותו ברעיון. הוא אמר שזה דרך טובה למצוא אדון חדש.
אבל האמת, אני יודע שכל האדונים שהצליחו להיכנס לי באמת לראש לא הגיעו בגלל שהם היו הכי חתיכים בצט שהטריפו את המח שלי. הם הצליחו כי הם תפסו אותי חזק בראש, כי הם ידעו לייצר את המתח הזה, גרמו לי להרגיש שאני זקוק להכרה שלהם  ... ואיך דבר כזה יכול להגיע מצט במצלמה 

האתגר הזה מפחיד אותי קצת, וגם מחרמן אותי בו זמנית.
אבל אני לא רוצה לעשות את זה לבד. אני רוצה שהפקודה תבוא ממנו. אני רוצה שהוא יחליט שאני שם.

זה מרגיש לי חשוף מדי לכתוב את זה פה. מצד אחד אני מתרגש מהמחשבה, מצד שני אני מרגיש קצת פתטי שזה מה שמושך אותי. אבל ככה אני. 

לא ממש מאורגן ומסודר הפעם אני יודע...

אבל זה מה יש

ובחייאת מזמן לא כתבתי פה, אז רק תראו אות חיים שאני אדע לחזור

מתלבט איך לציין פה

אולי לעשות איזה סיכום שנה? 

יש ביקוש? 

הצעות אחרות?

אז הגיע הזמן להיפרד (זמנית) מהניק הקודם 

wish me luck...