מי אמר שהמפתח שלי?

תמיד הרגשתי את זה. לא ידעתי לתת לזה שם. בכלל לא ידעתי שיש לזה שם. ואיזה כיף שאני לא לבד בזה🤭

ב - בחירה חופשית

ד - דיאלוג אמיתי

ס - סמכות 

מ - מגע מחבר ⛓️

300CC.

מאז ומתמיד עשו בנינו השוואות.

אבל האמת? אנחנו לא חיקוי - ממש קצוות וניגודים.

אחת שוקולד, השנייה וניל.

אחת צמחונית, השנייה אוכלת כל.

אחת מחפשת יציבות, השנייה מגלה את החיים - והם עוצמתיים, מלאים בחוויות, וכמעט בלי כללים.

ובכל זאת - למרות הניגודים מצאנו קווים משיקים.

למרות הצחקוקים על הגדלת החזה - אנחנו עומדות מול מראה עם אותו חזה.

300cc.

ה”חסודה” במסכה - גילתה פתאום עולם:

טיסות, מסיבות, זיונים, אפילו בדסמ נכנס לתמונה (אבל זה כבר לפוסט אחר 😉).

והילדה הקטנה - עדיין אותה ילדה - שיצאה למסע של חיפוש אהבה, ובמקביל מתמסרת לחוויות, לומדת להיפתח, לשחרר, ולאבד את השליטה.

ולאט לאט מגיעה ההבנה:

ככל שאני מנסה לשלוט על יותר דברים - אני מגלה כמה מעט שליטה באמת יש לי.

אז מכאן… זה מסע של שחרור.

מסע של למידה, חקירה ואובדן שליטה.

מסע של גילוי מחודש.

ובסוף?

זה לא רק מעצים את החוויה.

זו החוויה עצמה.

🥹

בדמיון אני מרשה לי הכול.

יש לי תחושה שאני אוהבת, ואולי גם פוחדת שאני אוהבת.

אולי הפחד מגיע מהדמיון?

כי כשאין גבולות - אין הגנה.

ואולי החופש הוא בכלל סוג של כלא?

הרי הוא זה ששומר עליי… ממני.

בדמיון אין גבולות. הוא אינסופי.

יש רק אותי.

ושם אני פשוט אני - סוטה ומאושרת. 😏

ואז מגיעה המציאות.

והיא חובטת, הופכת לסיוט:

מלאה לבטים, בחירות, והחלטות של “גדולים”.

ואני?

אני בכלל ילדה קטנה, כלואה בגוף של אישה,

שמסתובבת בעולם של גדולים - עם מלא חלומות ופחדים.

בין החופש לכלא יש משחק אינסופי:

בחופש יש המון כלא,

ובכלא יש המון חופש.

כי לחופש אין גבולות,

ובכלא יש קווים אדומים - אותם לא אחצה.

כי אם אחצה - הכול יטשטש.

וכשאני מטשטשת, אני פוגשת את עצמי ונבהלת.

שם אני לא תמיד בטוחה מי אני.

וזה בסדר גם לא לדעת.

לא להחליט - זו גם החלטה.

ובחירה היא חופש.

ובכלא שלי יש הרבה חופש, כי שם אני מרשה לי הכול.

ובדמיון - אני פשוט אני.

סוטה ומאושרת. 😏

איך לא גיליתי את זה קודם?!

יש לי הכל 🤗-

עבד ניקיון
מנקה כפות רגליים
מלקק כוס
מלקט קניות
קניין שופינג
נהג הסעות
אב בית
אב דאדי
מסאז׳יסט

והכל…הכל בחינם. 🥹

תזכורת לעצמי: לבטל את המנוי לחד״כ וכרטיס אשראי כי נרשמתי לכלוב

כך תממשי את הפוטנציאל שלך:

מלמטה הדברים נראים אחרת.

כשאני למטה - יש לי לאן לטפס.
כשאני למטה - אני בטוחה במעלות שלי - אתה רק עוזר לי לחדד אותן.
כשאני למטה - אני יודעת איפה התקרה, ואתה שם כדי לעזור לי לפרוץ אותה.
כשאני למטה - אני מממשת את הפוטנציאל שלי.
כילדה תמיד אמרו לי: “יש לך פוטנציאל והוא לא ממומש” (לא יודעת עד היום למה הם התכוונו ?🤷🏻‍♀️).
כשאני למטה - אני נמצאת באזור הנוחות שלי, ואתה עוזר לי לצאת ממנו.
כשאני למטה - אני לא צריכה לחשוב.
במהלך היום יש לי דיסקו בראש: ממחשבה למחשבה, מדבר לדבר, ובסוף… המסקנה תמיד אותה מסקנה.
לפעמים לא צריך לחשוב יותר מדי, לא להעמיק בכל דבר, לא לנתח כל דבר.
את יכולה פשוט להיות - למטה.
כי שם את אוהבת להיות:
החפץ שלו, הצעצוע שלו, החור שלו, הזונה הקטנה שלו,
ומה שמתחשק לו.

תמיד תזכרי משהו… השליטה אצלו - את בוחרת.

במהלך השיחות הראשונות פתחת לי דלת לעולם שלא הכרתי - עולם שהוא חלק ממך והדינמיקה שאתה מחפש בקשר זוגי. האמת? לא ידעתי שזה קיים.

נפגשנו לדייט - ונילי לחלוטין. סיפרת עוד ושיתפת - איך אתה רואה מערכת יחסים שמשלבת בדסמ, מה העונג שבכאב, למה מושכת אותך עמדת השליטה, מה האחריות שלך כשולט ומה זה נותן למי שמשחררת מולך את השליטה. הכל היה גלוי וכן.

בהתחלה זה עוד נשמע לי קצת עמום, אבל רציתי לדעת עוד, הייתי ממש מרותקת. כשאמרת שאתה הולך למסיבת פטיש שאלתי בתמימות: “מה זה בכלל?” באמת לא ידעתי - סורי 🙈. הסברת בסבלנות, היית קשוב, וככל שהעמקנו בשיחה החששות שעלו בי התפוגגו.

יש לי וידוי קטן: עד אז המחשבות שלי היו בעיקר שיפוטיות 🫣

“איזה אנשים הזויים”, “זה מוזר, חולני”, וסוטה.  ומה הסיפוק בלהכאיב או לקבל כאב?  ובכנות, עד היום לא מבינה מה סקסי בכפות רגליים… 😝

אבל משהו בשיחה איתך שינה לי את הגישה. השיפוטיות התחלפה בסקרנות. הקשב שלי היה 100/100 והתחלתי להציף אותך בשאלות - איך נחשפת לזה? כמה זה מהותי בחיים שלך? מה זה בעצם יחסי שליטה - רק בסקס או גם בתחומים אחרים? זה תמיד חד־כיווני? יש היררכיה מוחלטת? מה כל צד מקבל ונותן?

היית סבלני ונתת לי להרגיש בטוחה, ופתאום - השד (לא ציצי, יא סוטים) 😈 לא היה נשמע כל כך נורא. גיליתי עולם עשיר, עמוק ומורכב. אני עוד לא יודעת אם זה לגמרי הקטע שלי - אולי כן, אולי לא. אצטרך לבדוק.

מה שבטוח - הניסיון הראשון איתך היה מדהים. הוא פתח לי צוהר לעולם שלא הכרתי, נתן לי אומץ להיות יותר אני ופחות שיפוטית. יצאתי מאזור הנוחות. הייתי כנועה אבל בטוחה. לשחרר את השליטה מולך הייתה בחירה מודעת -כן, היה גם פחד טבעי, אבל כזה שהעיף לי למעלה את האדרנלין. בקלות זו הייתה יכולה להפוך לטראומה.. ומזל שזה קרה איתך. 

אני לא אוהבת שקוראים לי זונה.

אני אוהבת שאתה קורא לי זונה. כשזה יוצא מהפה שלך, הסאונד של זה נשמע שונה.

אהיה הזונה הקטנה שמפשקת את הרגליים בהנאה - כשזה נוגע אליך.

אתה יכול לקרוא לי כלבה.

זה מדליק אותי, מחרמן אותי.

וחוץ מזה… אני הכלבה שלך, ורק שלך.

אם תבקש יפה - אלך עם קולר.

כי אני הכלבה שלך, וכלבים הולכים אחרי הבעלים שלהם. ככה זה עובד.

וגם כי ככה אתה מחליט. ואני בוחרת.

אני אוהבת שאתה מחליט בשבילי.

שומע? פעם מסגרות היו חונקות אותי.

כילדה היה לי קשה כשקיבלו בשבילי החלטות.

התלות, חוסר היכולת לקבל “החלטות של גדולים” בעצמי- זה היה מביא אותי לתסכול ולחוסר אונים.

היום אני דווקא מבקשת להיות חסרת אונים - כשזה מולך.

היום אני מחפשת מסגרת.

כילדה נלחמתי בשיניים כדי לסיים בית ספר.

במקומות שבהם יש היררכיה ברורה - ברחתי כמו מאש.

אבל איתך זה מרגיש לי אחרת.

כי פה… אני בוחרת! אני בוחרת להיות שלך.

אני בוחרת למסור לך את השליטה. זו בחירה מודעת, מושכלת.

יש בזה אפילו עוצמה.

אני לא צריכה להוכיח לאף אחד כמה אני עצמאית, חזקה וטובה.

אני יודעת את זה.

אבל לפעמים, כשאני איתך, אני מרגישה שאני חוזרת אחורה בזמן.

חוזרת להיות הילדה קטנה.

אבל בשונה מפעם - הפעם זה מבחירה.

ומה אני מבקשת בתמורה?

להיות שייכת לך, הקטנטונת שלך.

וגם להיות האישה הגדולה, החזקה, העצמאית שממלאת את הציפיות של העולם.

זו שאלה שלפעמים צצה לי בראש. ואז אני מזכירה לעצמי: דיי, את ילדה גדולה-פאקינג 35! וחוץ מזה… אף אחד לא יידע.

ועדיין, עולה בי הספק: אם הם היו יודעים-הם היו גאים בי באותה מידה? אוהבים אותי בדיוק כפי שאני?

אני הרי ילדה טובה. באמת טובה. מאוד משתדלת. קצת שובבה, סקרנית, ביישנית, לפעמים קצת יוצאת מהשורה.

ילדה שאולי קצת הלכה לאיבוד בתוך יער מלא זאבים - וחיכתה שמישהו יגיע להציל אותה.

הנקודה שבה הכול (והקול) השתנה

מי שקרא את הפרופיל שלי כבר יודע - לאחרונה נחשפתי לעולם הבדסמ.

הרגע הזה היה מטלטל. משהו בי התעורר, השתחרר.

קצת הפסקתי להיות תמימה במובן הישן. מרגישה שהפכתי ליותר פכחית, מודעת. התחלתי להבין שפה אני צועדת לתוך יער אחר- גם הוא מלא בזאבים.

אבל הפעם, אני לא מפחדת.

אני רק מחכה לזאב הנכון - לזה שיציל אותי… מעצמי.

וזה? רק ההתחלה. 

איזה כיף שיש המון חברים… המון חברים בכל מיני צבעים וגדלים..אדומים, כתומים, צהובים וירוקים.

ומה הכי כיף? שאפשר לשחק עם כולם יחד 😉

קצת מוזר לי להודות, אבל..

 ^{דווקא כאן, בין הקירות הדמיוניים, אני מוצאת את המרחב שלי.}

האמת? אולי הכלא הוא החופש שלי.

או שאולי החופש מתחיל דווקא כשמישהו אחר מחזיק את המפתח… ואני לא מתלוננת

קצת ציצי לשבת שלום😉