החיים דרך הדף

הוא מעולם לא הרים עלי יד

אבל הגוף שלי

הרגשות שלי

ההתנהגות שלי

כולם שיקפו שאני מפחדת ממנו

גם מנגנון הריצוי שלי

לרצות עד רמה של ביטול עצמי

היה כדי שהוא לא יכעס עליי

כדי שיהיה בסדר

לשמור על שקט תעשייתי

זה גם סממן של פחד?

 

אז, אני לא הבנתי שזה מה שזה

ועכשיו, אני תוהה אם אני עושה לו רצח אופי

 

אם לא חשבתי שאני מפחדת ממנו אז, אלא רק בדיעבד

זה לא אומר יותר עליי מאשר עליו?

אולי אני מנסה לפרש את הקשר אחרת, עכשיו כשאני כבר לא בתוכו?

ואולי דווקא כי יש לי אדם חדש שאוהב אותי

אני מבינה לשם שינוי מה זה, לא לפחד מהאדם שאני הכי רוצה שיהיה קרוב

 

אני עדיין מפחדת להראות יותר מידי, להיות יותר מידי עצמי מולו

אבל אני יודעת בביטחון מלא שאני לא מפחדת ממנו

 

זה מבלבל לפעמים

לשמוע שיר פרידה ולהזדהות ולשיר איתו ביחד

ומיד אחריו לשמוע שיר אהבה ולהזדהות ולשיר גם איתו ביחד. 

אני מנסה לשאת את המורכבות הזאת

קשר חדש בצל הקשר הקודם

מנסה להחלים

מנסה להשתפר

מנסה לאהוב בלי לפחד

מנסה לא להרוס

 

 

אצלי אני מבשלת לפי החך שלי

אצלי אני שרה במקלחת שלי

אצלי אני עושה את השגרה שלי

וזה קצת יותר מידי כרגע

להראות את מה ששלי

שיראו אותי

כפי שאני.

 

אז ניפגש אצלך

איפה שאני אורחת

איפה שאני פחות חשופה

פחות אני

אתמול המר בחור התעצבן כשהוא על ההגה, לא בשונה מכל אדם ממוצע שנוהג בארץ וחווה road rage מפעם לפעם.

זה אפילו לא היה כל כך מוגזם, הוא פשוט כעס על נהג אחר שעשה לו קטע מסריח, אבל באותו רגע כמעט התחלתי לבכות. רציתי להיעלם.

לא כי חששתי שהנהג השני יצא מהרכב וירביץ לבחור שאיתי, כמיטב המסורת.

פחדתי שאיכשהו הכעס שלו יהפוך להיות באשמתי, שאני אשא בתוצאות.

לא שזה הגיוני, אבל הכה בי אותו פחד מוכר, עוד מההוא, וולדמורט, כמו שחברה יקרה קוראת לו, שכשהוא כועס, איכשהו הכעס ימצא דרך להפוך להיות קשור אליי או מופנה כלפיי. 

הוא יחזור ויגיד שזה לא קשור אליי, הוא פשוט נחרץ או נחוש, או כל מילה אחרת שתתאר את מה שהוא באמת - כועס.

וברגע שאני אשאל שאלה, או אעיר הערה, או אתקיים במרחב כשהוא במצב כזה, מתישהו זה יהפוך להיות בגללי. מתישהו זה יהפוך ל:

"את לא רואה שאני בסטרס?"

"את באמת מצפה שאתייחס לרגשות שלך כשאת בוחרת בזמן הכי גרוע להגיד אותם?"

"אולי את לא מסוגלת להבין מה אני עובר כי החיים שלך קלים"

וכל שנותר לעשות במצב כזה הוא להיעלם.

פשוט לא להיות

או פיזית להיות, אבל לשתוק ולתת לו להיות במה שהוא מרגיש ועושה כרגע

או לתת לו לדבר ולפרוק, כמה זמן שהוא צריך, ולהקשיב, למרות שהוא לא יתן לך לדבר או להשמיע דעה על מה שהוא אומר, אבל את לא יכולה להתנתק ולהיות במחשבות של עצמך, כי אז את לא מקשיבה לו והוא נפגע

אבל מה שבאמת הוא צריך ממך זה שתעלימי את עצמך

שלא תהיה לך דעה חוץ מכשהוא רוצה שתהיה לך

שלא יהיו לך צרכים חוץ ממה שתואם את שלו, ובמינון שתואם את שלו.

במשך כל כך הרבה זמן העלמתי את עצמי

רק לא להכביד

רק לא להתלונן

רק שלא ירגיש שאני נגדו

זה הגיע למצב שהוא יכול היה לשכב במיטה, בזמן שאני מחבקת אותו, צמודה אליו, מבלי שהוא יחוש בבכי שלי.

ניסיתי להקטין את עצמי ולהעלים את עצמי כמה שרק יכולתי

כדי לא לאבד אותו

עד היום בו ארזתי תיק. 

 

אותו יום התחיל עם ריב

דבר כזה לא היה מאוד חריג, אני מניחה

אבל באותו יום הוא לא נתן לי להעלים את עצמי, לא משנה כמה ניסיתי. 

ביקשתי לעצור את השיחה

והוא המשיך אותה

ביקשתי להמשיך אחר כך

והוא עדיין בשלו

הלכתי לחדר וסגרתי אחרי את הדלת

אז הוא שלח לי הודעות בווטסאפ. צרורות, במשך שעות. 

דיברתי עם חברה מתוך החדר, המצילה שלי

היא אמרה לי שוב ושוב לקום וללכת משם

אבל לא הייתי מסוגלת

רציתי להעלים את עצמי משם אפילו יותר, אבל ידעתי שגם ההיעלמות שלי בשלב הזה תהיה פעולה נגדו. פעולה שיהיו לה השלכות שלא ידעתי מה הן, והפחיד אותי לגלות. 

אחרי כמה שעות קמתי, אני לא בטוחה אפילו מה בדיוק הקים אותי, וארזתי תיק

אמרתי לו שאני הולכת לכמה ימים, ויצאתי מהדירה שלנו.

התגובה לא איחרה לבוא והוא המשיך בווטסאפ עם הודעות על האקט המתריס שעשיתי, ושאם אני רוצה לחזור חזרה לקשר, אני אצטרך לעשות עוד דברים (שכולם יעלימו אותי מבפנים, אבל ידרשו נוכחות פיזית)

כל מה שרציתי זה לא להיות באותו רגע

לא להתקיים

והרגשתי שהוא לא נותן לי.

הוא לא רצה שאיעלם

אבל הוא גם ממש לא רצה אותי שם, נוכחת

הנוכחות שלי, כמי שאני ולא כקליפה שתפורה למידותיו, זה לא מה שהוא היה מוכן לקבל

 

אני לא יודעת למה הייתי צריכה להריץ את אותו יום בראש שוב.

אני לא מבינה למה הבחור המקסים, שכעס על נהג אחר בכביש, גרם לי לבהלה כזאת

כאילו אני שוב בחדר

מאחורי דלת סגורה

מנסה להיעלם.

 

אני יודעת שזה מאוד ארוך. אשמח אם בשביל המחקר האנתרופולוגי הקטן שלי, מי שקרא עד כאן יגיב 💩

כשאת נשלטת מותר לך לחשוב על עצמך, להיות אגואיסטית, מותר לך להגיד שמשהו מפריע לך או לא נעים, או שאת רוצה אחרת

כשאת נשלטת. 

אלה הכללים. 

כשאת נשלטת כולם מקשיבים לך ולמה שאת צריכה כרגע. את חשובה, את במרכז, את המנה העיקרית ולא איזה תוספת,

אבל רק כשאת נשלטת.

ככה זה הרגיש הרבה מאוד זמן. אולי עדיין מרגיש?

האם זה בסדר לבקש, לרצות, להצטרך, כשאני בכל פוזיציה אחרת?

אני יודעת שכן, 

אז למה אני מרגישה שלא?

לאחרונה אני בוחנת יותר איך זה מרגיש לעשות דברים לבד, לשבת במסעדה לבד, לבלות בים לבד, לצאת לרקוד לבד.

זו תחושה שבמשך הרבה מאוד זמן חסרה לי אבל לא ידעתי אפילו מה היא. חיפשתי רמה של חופש שהרגשתי שהחיים שלי מאפשרים לי, הרי אני עצמאית כלכלית, יש לי הרבה זמן פנוי ונחת, אבל משהו תמיד עצר אותי. נתתי למישהו תמיד לעצור אותי. זה לא תמיד היה אותו מישהו, זה לא היה רק בן הזוג האחרון, או זה שלפניו. אבל המצב הקבוע שלי היה לחכות לעשות את מה שרציתי לעשות עם מישהו.

לחכות שיהיה לו זמן פנוי

לחכות שהוא ירצה

לחכות שיהיה לו מספיק כסף

לחכות שיהיו לו פחות אילוצים

חיכיתי הרבה. בשנים האחרונות הרגשתי שאני מחכה לבוא המשיח, ושהוא לא יבוא לעולם. התחלתי לגלגל רעיונות מולו, שאתחיל לעשות דברים לבד, עד שיתפנה, והוא לא הגיב לזה טוב. הוא לא שמח בשבילי איך שקיוויתי שישמח.

אולי זה איים עליו?

פתאום ברגע שהחלטתי לעשות משהו לבד, לטוס לחו"ל או אפילו לפגוש חברים בלעדיו, פתאום הוא היה פנוי ורצה להצטרף, ואפילו התעקש להצטרף.

לא הבנתי את זה.

אני עדיין לא ממש מבינה את זה.

אבל אני כבר לא צריכה להתעכב על זה. עכשיו אני חופשיה לעשות כרצוני.

ואולי עד עכשיו רציתי שמישהו יעצור אותי כי פחדתי לעשות דברים לבד. ברחתי למוכר. לא רציתי לגלות שאני לא יכולה לבד, או שזה לא כיף לבד ואז אני ארגיש תלויה במישהו אחר.

לאחרונה יש לי קטע לא ברור עם מישהו חדש.

אני לא ממהרת להגדיר אותו.

אני לא בנויה למחויבות כרגע והוא יודע את זה, אבל כיף לנו ביחד.

אבל אני מרגישה שכל דבר מלהיב, ושמח, והכי אני שיש, אני רוצה שהוא יראה. בא לי שהוא יראה אותי בסשן בסדום הקרוב, בא לי שהוא יראה אותי רוקדת במסיבה, עוצמת עיניים ועפה על עצמי, בא לי שהוא ישמע אותי שרה במקלחת.

אני מכירה את ההרגשה הזאת, ואני שונאת אותה.

היא גורמת לי להרגיש תלויה בו.

ולמה הצורך שלי להיראות פוגש אותו בכלל?

למה אני צריכה שהוא יראה אותי רוקדת?

האם אני נהנית פחות כשהוא לא רואה?

זה מאוד קשור לצורך העמוק שלי להרגיש שרואים אותי, שמבינים אותי.

אז אולי זה כמו השאלה המוכרת: אם עץ נפל ביער ואף אחד לא שמע, האם הוא באמת נפל?

אם אני לבד ביער, האם מישהו רואה אותי? התשובה הקצרה היא כן.

אני רואה אותי.

אבל האם זה מספיק לי?

הייתי צריכה פורקן אתמול, ולא מהסוג שמשיגים עם וויברטור. הייתי צריכה משהו שיגרום לי להרגיש את מה שאני צריכה להרגיש, להיות מוצפת כל כך עד שזה יזלוג מהעיניים.

פגשתי אותה בשיעור, את האישה המדהימה והמיוחדת שאני כל כך אוהבת, וסיפרתי לה שזה מה שאני צריכה. ידעתי שאין הנחייה מסוימת לתת לה, כי אני לא בטוחה מה היא יכולה לעשות כדי שאגיע לשם. בעיקר שיתפתי כדי שהיא לא תילחץ אם אני אתחיל לבכות כשאני בחבלים שלה.

אני רגילה שלבכות זה לא בסדר. לא מול אנשים שאני אוהבת.

זה מערער אותם, גורם להם להרגיש דברים שהם לא רוצים להרגיש, גורם להם להאשים אותי שהדמעות שלי הן מניפולציה, או שאני היסטרית.

אבל בסשן זה מותר, אחרי אורגזמה זה מותר. אז הייתי שומרת את הרגשות שלי לשם, את הרגשות הלא נוחים, הכוונה. הרגשות שידעתי שצריך לשמור לעצמי. 

היא התחילה לקשור ולפסל בגוף שלי, ואמנם לא שקעתי אבל היה לי מאוד כיף. הידיים הנעימות שלה, החבל שמתלפף סביבי, ההרפייה שהמוח שלי צריך, התענגתי על זה. ואז היא אמרה את זה. היא לא ייחסה לזה משמעות באותו רגע אבל זה זרק אותי לתוך המקום הכי פגיע שלי.

"אל תעזרי לי".

היה משהו כל כך נטול מאמץ באמירה הזאת. את לא צריכה לעזור לי בשביל שמה שאת רוצה יקרה. את לא צריכה להתאמץ או לשכנע או לדובב או לנהל את שתינו בשביל לקבל את מה שאת צריכה. אני רוצה כמוך, אני לא צריכה שכנועים, את יכולה רק להיות כאן, ולקבל את מה שאת רוצה.

למה אני כל כך משוכנעת שאני, כפי שאני, זו לא עסקה שמישהו ירצה לחתום עליה? למה אני צריכה להציע מעל ומעבר, או לשנות את עצמי, לגייס מעצמי דברים שאני לא רוצה לעשות, כדי להרגיש כמו עסקה מספיק משתלמת לצד השני?

ובתוך כל זה אני לא עוצרת לחשוב האם הצד השני הוא עסקה כל כך משתלמת עבורי. כאילו זה שהוא מוכן לחתום עליי הופך אותו לעסקה המושלמת, לא משנה מה הוא מציע. אני לא עוצרת להרהר בזה אפילו, אני ישר לוקחת. 

אם הייתי רואה אדם אחר מתנהג כמוני, הייתי חושדת בו ישר. אדם כזה מסתיר משהו מאוד רקוב בפנים אם הוא יסכים לכל הצעה. זה אדם שיודע שהוא עסקה גרועה מאוד, עסקה שמכילה אותיות קטנות שמגלים רק אחר כך, שהופכות את כל העסק הזה ללא משתלם. האם זה מה שאני באמת חושבת עליי? 

איזה אותיות קטנות יש לי שהופכות אותי לעסקה כזאת גרועה שאני מרגישה שאין לי שום יכולת לבחור ולברור את האנשים להקדיש להם את עצמי. האם יש לי אותיות קטנות כאלה בכלל? לא עצרתי לחשוב על זה אף פעם. הייתי כל כך משוכנעת שאני עסקה גרועה שלא עצרתי לשאול למה, ומה הופך אותי לכזאת. 

אולי מה שלמעשה מפחיד אותי, הוא לגלות שאני עסקה לא רעה בכלל, לגלות שלא הייתי חייבת להתפשר. 

ואין בכוונתי להתפשר על בנאדם שאין לו הרבה כסף, או שאין לו עיניים כחולות. 

כוונתי היא להתפשר על אדם שלא חשב שאני יפה. 

או אדם שידע שאני סובלת מכאבי גב, אבל לא היה אכפת לו מספיק כדי להציע לי עיסוי מפעם לפעם.

או אדם ללא חוש הומור, למרות שזה הדבר שאני הכי רוצה שיהיה בחיים שלי, ומשום מה ויתרתי על זה, ללא מחשבה מיוחדת על כך אפילו. 

 

כרגע אני לא חותמת על שום עסקה. אני עדיין לא בטוחה בעצמי מספיק בשביל מחויבות כזו. אבל אני כן בוחנת מחדש את העסקה שהייתי צריכה לבחון יותר טוב עד עכשיו - את עצמי.

כל כך התאמצתי להיות טובה מספיק, שבלי לשים לב הפכתי לעסקה ה"מושלמת" - שואפת לתת כמה שיותר בזמן שאני מקבלת כמה שפחות. לא חשבתי עד עכשיו על כמה זה מרגיש חרא להיות עסקה כזאת. 

הסתכלתי בשני צדי הים, שניהם כחולים, יפים ועמוקים, אבל חציו האחד פתוח, חופשי, סוער, מלא בקצף וגלים, והשני תחום, רגוע, צלול כך שאפשר לראות עד הקרקעית ולצוף בשקט. 

מה מהם יותר טוב?

לא. אדייק את השאלה.

מה מהם יותר מתאים לי? 

האם אני בכלל צריכה לבחור? 

האם שניהם יכולים להתקיים גם יחד? 

עד עכשיו האנשים שהיו לי בחיים, הקשרים איתם, היו או יציבים או סוערים. האם קיים דבר כזה, קשר שמכיל את שניהם? זה לא חייב להיות קשר רומנטי או בדסמי או מיני, פשוט קשר, שיכיל את הריגוש, השינוי והסערה, ויכיל גם את השקט, הנוחות והצלילות.

הייתה תקופה שהיו לי שני קשרים באותו הזמן, אחד היה השקט בעוד השני היה הסערה. וזה היה טוב, וכל אחד מהם נתן לי משהו שונה והוציא ממני צדדים שונים, ואז ניסיתי להפוך את השקט לסוער, הכנסתי סערה לקשר שלנו, אבל זה לא התאים לו, לא התאים למי שהוא היה. אז הוא עזב ונותרתי עם הסוער. ניסיתי להכניס לקשר איתו יציבות שכל כך חסרה לי לאחר שהשני עזב. בפועל היציבות הפכה למגבלה, לכובד שישב על הקשר והרגשתי שסוגר עליי.

עכשיו אני לבד, חופשיה, אבל לאן אלך? באיזה צד אבחר עכשיו? והאם אני צריכה לבחור?

אולי זו בכלל המהות של פוליאמוריה, שאפשר לקיים את שני הקשרים, אבל מוטב שלא יתערבבו יותר מידי.  שכל אחד יהיה בצד שלו, איפה שטוב לו, ואני אוכל לדלג מהאחד לשני, להנות משניהם במה שהם עושים הכי טוב.

אולי הטעות האמיתית שלי לא הייתה שבחרתי באנשים האלה מלכתחילה, אלא שניסיתי לשלב את שני העולמות. 

אין לי חרטות. אני יודעת שהפרק הבא שאבנה בחיי יהיה נפלא אפילו יותר מהקודמים כי אני אחרת, לא משנה עם מי אני. אני אהיה יותר טובה לעצמי הפעם, יותר שלמה. 

ועדיין, תוהה ביני לבין עצמי, אם אני חיה היטב בין הסוער והיציב, מדלגת מאחד לשני וצריכה את שניהם, ואת מי שאני כשאני איתם, האם קיים אדם שיוכל לנדוד איתי בין שניהם, ביחד, או שבשביל להינות משני העולמות אצטרך שני אנשים, וכל אחד מהם יקבל רק חצי ממני. 

אני לא רגילה שמתייחסים אליי איך שאתה מתייחס אליי. האכפתיות והדאגה והאנרגיה שאתה משקיע.

אני לא רגילה לקבל רבע מזה. מה שאני כן רגילה זה לתת מעצמי מעל ומעבר כדי לשמח ולרצות, כדי להרגיש בסדר עם עצמי, להרגיש שאני לא בנאדם גרוע ונוראי ושזה אפשרי בכלל לסבול את הנוכחות שלי.

אז איתך, לקבל מה שאתה נותן, גורם לי לחשוב איך אני יכולה להחזיר, מה אני יכולה לעשות כדי לשמח אותך ולרצות אותך. ואתה לא דורש את זה, אני יודעת שאתה לא דורש את זה, אבל אני דורשת את זה מעצמי, ואני לא יכולה להתחרות בך, אתה נותן כל כך הרבה שאני לא יודעת איך להתחרות, כי לקבל אני לא באמת יודעת, אני לא יודעת איך להרגיש בסדר עם זה שרוצים לתת לי, ולא מצפים לאותו דבר בתמורה. ואני חושבת מחשבות הזויות לחלוטין בגלל זה, שאני יודעת שאני פסיכית שאני בכלל חושבת אותן. אני חושבת לעשות קעקוע חדש, לא כי אני רוצה, לא כי יש לי רעיון כרגע, ולא כי זה הזמן המתאים, כי זה לא. אני תופסת את עצמי שוקלת את זה בכלל, כי אני יודעת שאתה אוהב את זה. ואני מרגישה משוגעת לחלוטין שזו מחשבה שעוברת לי בראש לרגע, אבל זו רמת הפסיכוזה שאני כרגע מתפקדת בה.

כשאמרתי שאני ואתה בסדר, אבל אני עם עצמי - לא, באמת התכוונתי לזה. אני לא עושה לעצמי טוב, ולא עשיתי לה טוב הרבה מאוד זמן. וחשבתי שלבנות כרגע משהו איתך ילמד אותי לקבל וילמד אותי שמגיע לי יותר ממה שקיבלתי עד עכשיו, אבל זה רק דוחף אותי לאותם הרגלים, לתת למישהו אחר ולא לעצמי, לחשוב על מישהו אחר לפני שאני חושבת על עצמי.

 

אני מרגישה שאני משתמשת בך כמשענת, וזה יגרום לי לצמוח עקום. אני לא יכולה לעשות את זה כרגע. אני יותר מידי שברירית ויותר מידי מעורערת בשביל לקבל את המתנה המדהימה שהיא אתה.

ואני רוצה אותה, אני מאוד מאוד רוצה, אבל אני לא יכולה כרגע, אני לא יודעת איך לקבל אותה בלי להזיק לעצמי בדרך, בלי לשכנע את עצמי שאני צריכה להרוויח את המתנה, אז מה אם אני אעבור איזה גבול של עצמי בדרך, אז מה אם אני אשבש לעצמי את החיים כדי להרגיש שאני ראויה. הרי עושים ויתורים ומקריבים דברים בשביל להיות טובים יותר, אבל מקריבים מה? מוותרים על מה? ומתי זה נהיה יותר מידי?

אני לא יודעת מתי זה יותר מידי. אני לא מיומנת באיזון הזה, לפחות כרגע, אז עדיף שאהיה לבד. זה עדיף מאשר שאפגע מניסיונות, או, כפי שגיליתי שכבר עשיתי, אפגע באחרים

לא ידעתי למה לצפות. בשיעור הקודם באתי כקושרת והייתה חוויה ממש קשה ועם הרבה אכזבה מעצמי ותחושת כישלון. והיום, המדהימה שבאה איתי, לקחה את המושכות.

אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שלקחו ממני את המושכות ופשוט נתנו לי להתמסר לחוויה, לא לדאוג לאף אחד חוץ מלעצמי. 

והיה מושלם, משחרר וכיף, וכל כך משמח לחלוק את זה עם אישה מדהימה וחברה שזכיתי בה ♥️