Life Is Bliss

לפני מחזור ופקידה בשירות לקוחות בחנות שוכחת את מקומה. 

הירושימה. 

בזמן האחרון העולם שלי מתחלק לשניים. 

אולי בגלל שהטראומה נהייתה ברורה ושקופה (לי). 

אני יכולה לשבת לכתוב רשימה מי נכנס לצד של הטראומה - אבל אז יותר מדי אנשים יתרעמו. 

אז מי בכל זאת נכנס לצד ״הנורמלי״ של הרשימה? 

לא האנשים הנורמליים. כאלה, אין. 

אז מי בכל זאת? כאלה שלא מתכחשים לדגנרטיות שלהם ולא רוצים לחיות על פיה. ועל כן, עוברים תהליכים (כן בלשון רבים) על מנת ״לעבור״ בתור נורמליים. כאלה שמבינים, שהחרא שלו הם האמינו וסגדו במשך שנים - שירת את ההשרדות שלהם ותו לא. ועכשיו הם רוצים לחיות. ולהיות. כאחד האדם. להתעלות. 

ויש כאלה שלעולם לא רוצים להפסיק לסגוד לאלוהי הכאב וההכחשה. האמת. שאני מבינה. ממש.  

ואיפה אני נופלת? 

אני בקטגוריה השלישית. 

אני ההיבריד הביוני בין שניהם. 

אני משקיפה. צופה. וכמובן בסוף גם מתה. 

😀

ובכלל. למה התחלתי לכתוב את הפוסט הזה.

הכרתי מישהו. שעל פניו. מוש. הכרתיו קצת יותר. ויש לי בחילה. פיזית. ונפשית. תודה לאלוהי השכל שהתפתח ולו במקצת וגרם לי להבין שזה בוֹר טובעני. אמאל’ה. 

כשבן אדם נכשל בהכל בחיים שלו. 

כמה זה מרוחק לכתוב בגוף שלישי. אנונימי. 

כשאני נכשלת בהכל בחיים שלי. 

ואין את מי להאשים. זאת אומרת. 

אין בזה טעם. כי זו אני. בהכל. 

כמה שאני לא רוצה להסתכל על עצמי. 

כמה שאני רוצה להסיח את עצמי. 

הכל מתפרק על הראש שלי. 

והכל במו ידי. 

יש כל כך הרבה דברים שדורשים טיפול. 

תשומת לב. 

עשיה. 

תפעול. 

וכל יום להתחיל מחדש. 

לומר לעצמי. שהיום. היום אני אהיה יותר טובה. 

האמת. שאני כבר לא רוצה להיות יותר שום דבר. 

נמאס לי לרוץ. להתחבא. להעמיד פנים. 

האיזוטריה השתלטה על הכל. 

אני לא מבינה שום דבר יותר. 

אין לי כוח אפילו להיות דרמטית יותר. 

אני עובדת על החרא הזה. 

עורכת. ואז שוב. לא יכולה לסבול את התוצאה. 

ממשיכה בכל זאת. 

ואז כהרגלי מחכה לדקות האחרונות לפני ההגשה. 

סהכ צריכה להעלות קובץ. 

מסיימת קריאה אחרונה. נשארו דקות ספורות. קליק. 

לא מקבל את הקובץ הנוכחי. 

שפחתכם, הלא טכנולוגית בעליל לא יודעת איך להפוך את זה לקובץ המתבקש. שולחת מייל לאחותי. והיא מצידה - אל תלחיצי אותי. אבל אבל. נשארו רק כמה דקות להגשה. מרוב לחץ היא שוכחת איך עושים העתק הדבק (מהההההההה?!???). שולחת. אני מחפשת את הקובץ שהורדתי למחשב. לוחצת ולוחצת שוב.

וככה חברים - מפספסים דדליין מזדיין. 

אנחנו מצטערים - הפעולה שאתה מנסה לעשות אינה חוקית. 

פג תוקפה. 

ובכן. 

כוסאומו על העולם הזה. טוב? 

ימותו כתביי באמתחתי. וירקבו עם בשרי. 

בסדר. מספיק עם הדרמה. למדתי לקח. 

להגיש דדליין לפני הדדליין. 

קיבינימט. 

בימים האחרונים אני אוכלת צפרדע. 

וזה לא שחשבתי שהנושא הזה טופל פנימית. 

הוא לא. פשוט קברתי אותו בעזרת ה emdr. 
מניפולציות על המוח וכו. והנה. צף לו הנושא. 

העיקר שעקרתי את האירוע הנקודתי שעשה לי עוול אטומי😂

שהגיענו. 

וגם. מכירים את המכורים שצריכים לקחת יותר ויותר ויותר ויותר בשביל להגיע לסטלה? או שהם כבר מגיעים לשלב שבו זה אפילו לא עושה שום דבר יותר. אז ככה. שום דבר ואף אחד. כל האפקט התאייד. כלום. נאדה. אפילו לא לחצי שניה. 

זה די מטריד. 

כל הזיינים העומדים. לא מעניינים. ולא דוקרים. ולא מרגשים. על שום רקע. תחת שום נסיבות. אבל בכל זאת תודה שאתה מנסים. עדיין. ביי. 

😂

Go black you don’t go back? 

האמנם? 

תכלס, שום דבר לא מזיז אותנו כמו המוות. 

הרצון למות. הפחד למות. החשש שמישהו קרוב אלינו עומד למות.

מוות - זרז מספר אחד מבראשית. 

וגם עישנתי סיגריות. טעות אנוש. 

נראה לי שעברתי את המבחן. 

התחלתי שורה ראשונה של שיר. 

אני באמצע (כתיבת) סיפור מזדיין שממש לא הולך כמו שתכננתי. 

הידעתם, שלדבר על אנשים שהבאת להם ביד בזמן שסיפרת להם על מה שעשית עם שמוק אחר - גורם להתחרמנות יתר של מספר(ת) הסיפור? 

בנסיבות אחרות, הייתי חוששת שכותבת הפוסט שכחה לקחת כדורים.  בנסיבות הקיימות, אני בטוחה. 

רות. עבור. 

וגם. התרפסות הינה אומנות. נא לא לזלזל. 

יש לי הרגשה לא טובה לגבי משהו. ואם אני צודקת אז זה אסון שמתעתד עלינו. כאילו. אף אחד לא הבטיח שהחיים פשוטים. אבל זאת כאפת פרופורציות. וכשזה מגיע - וזה מגיע אל כולנו. זה בלתי אפשרי. אוף.