Life Is Bliss

מצאתי משהו לשפר בעצמי. 

בלי צחוק. זה אולי הדבר שהכי קשה לי להודות בו. 

שאני באמת כזו. וכמה זה באמת פוגע באנשים מסביב. 

כמה זה אוטומטי. וטבעי. הנשיכות האלה. הירידות האלה. 

הו. אליס. איך לקח לי 12 שנים של אמהות להבין איך ואיפה בדיוק אני פוצעת את הילדים שלי. תמיד ידעתי שאני דופקת אותם יופי. אבל עם הידיעה הזו בא שק תירוצים. תמיד יש תירוצים. הם הקורבנות הישירים. וכל השאר פשוט קורבנות. 

לפני שזה הופך לפוסט הלקאה עצמית - אני שמחה וגאה בעצמי על כך שסוף סוף יש לי את היכולת לראות להבין ולהודות. בפני עצמי. 

וגם. למדתי למבחן הלא נכון 😂 

ולמבחן הנכון - לא למדתי בכלל. 

אבל היי. הכתה בי תובנה בת זונה. 

וד״ר בת זונה הולכת להכשיל אותי מחר. 

זהו. 

האם לאירים יש כבד? 

הוא זכר (כמה אני אוהבת) והביא לי פרחים. איזה מתוק. 

אכלנו ארוחת ערב והוא הפתיע אותי עם כרטיסים לרקוויאם של וורדי. מוש. סהכ היה לנו כייף מאוד. התיתכן חברות אפלטונית בין גבר ואישה? התשובה לא רלוונטית מכיוון שהכיוון איתו אך ורק אפלטוני. 

בעודי יורדת במדרגות לארוחת הערב אני מקבלת הודעה ממר אצבעות. מסתבר שהוא בעיר. ומסתבר שעכשיו (שלא כמו לפני חמישה שישה חודשים), הוא דווקא מוכן למה שאמרתי לו שאני רוצה. וזה - הכל (רק שאני לא כל כך שם כבר). 

נפגשים לקפה. וגיפופים. מזל שאני במחזור😆

זו הרגשה מפחידה לחשוב שאף פעם לא יהיה ככה יותר. 

תער כזה שעובר לאורך בית החזה. ככה סתם. לא כי יש סיבה. 

עמדתי מול המראה במקלחת. עם החולצה המכופתרת החדשה. ומעליה הקרדיגן של טורי. וצעיף משי מסביב לצווארון. את העדשות הסרתי ממזמן והרכבתי משקפיים. 

בראש שלי חלפו כל המילים מהפגישה בצהריים. 

דמיינתי את עצמי עומדת להצטלם ותהיתי אם זה יהיה הולם לחייך. ניסיתי כל מיני פוזות. ניסיתי לחקות אותך. אני לא זוכרת אם חיוכים זה יאה או לא. בכל אופן. המוח שלי לוקח אותי כל כך הרבה קדימה. חיוכים לא נראים לי תקינים למעמד. 

מי ישמע אני הולכת להיות מוכתרת למלכת אנגליה. 

אבל ככה באמת מרגיש לי. בבפנוכו. 

וגם. צדפות או לא להיות. 

ממש תכף. אבל למה דווקא עכשיו מחזור? 

חמישי - מסעדה. 

שישי-מוזאון.

שבת-בלט. 

ואני מדממת כמו פרה בשיא הפריון. 

צריכה למצא פרצוף רציני שלא נראה כמו פוטו רצח. 

ביי. 

במחיר של אחת. 

אני לא יודעת כמה באמת אני משחררת. מתרככת. משתגעת. 

אבל משהו בפנים זז. משתחרר. מתרכך. משתגע. 

אני לא יודעת אם הכל יהיה בסדר. 

אני לא יודעת מה יהיה. 

אני לא יודעת.

חשבתי שהיא *כזאת* בגלל שהיא תחת העקב של אבא שלי. 

בהס״כ הגיוני לחשוב ככה. רציתי שתהיה סיבה לאיך שהיא. לאיך שהיא לא. 

אז הכל קשור להכל והכל משפיע על הכל. 

ועכשיו, משיש לי בת משלי ודרכה ואיתה אני עוברת (ברטט) בכל תחנות הזמן כשאני בתפקידה של אימי. הקשה. 

אני תוהה איך היא אף פעם לא באה בשבילי. לא תהתה. לא חיפשה. פשוט חיה את החיים שלה בניתוק רגשי מוחלט (שעליו חזרתי גם אני) . 

למקרה שלא היה ברור - הדיכאון חוגג. 

אני בעיצומו של אבֿל. ואף אחד ושום דבר לא גורם לי להרגיש יותר טוב. 

להית׳

אפילו את העובדה שהוא היה נשוי. בגלל שזה אומר - שבחיים לא אגמור כמו אמא שלי. סוף ציטוט. 

זה לא סוד שאת הסרטים הכי גדולים אנחנו אוכלים על האמהות שלנו. האם יש מישהי בקהל שרוצה או אי פעם רצתה להיות *כמו* אמא שלה? אני אישית מתחלחלת מהרעיון. בכל פעם מחדש. ואני תוהה. כמה עוד הגלגל הזה יעבור מעלי? ברוטציה בלתי מושגת. כאילו. מה? יצאתי ממנה - בחיים. בשביל שהשיבה אליה תהרוג אותי? 

כל השישי בוזבז. 

זה התחיל בשניה באוטו שהפכה לשעה פלוס והמשיך בפורנו במיטה. רק אורגזמה אחת 😁 890 אורגזמות אחרי. 

בכל אופן. מצאתי מהירויות חדשות בוויברטור. 

הרגרסיה בעיצומה. 

אתמול היה לי קצר במוח. או במילים אחרות - אני מבייצת. 

כבר אמרתי מהירויות חדשות בוויברטור? 

בדיוק גמרתי. הפורנ בקולי קולות. לחצתי על עצור. 

שלוש שתיים אחת אמא נכנסה לחדר. 

לפני שאתם חוששים שאני עדיין גרה עם אמא - היא נכנסה אלי הביתה. בשקט. בלי לצלצל קודם. בלי להודיע. נכנסה מאחורה והגיחה כמו סוכן חשאי. ללא הזמנה. 

גבולות וזה. לא בלקסיקון. ומייד התחילה בשיחה שוטפת. 

אני במיטה. עצבנית. לא יודעת כמה שמעה מהפורנ. 

היא נושאת נאום. שואלת שאלות. מרגיזה כהרגלה. 

אני מתעלמת. היא עוזבת. 

וגם. עדכנתי בפרופיל אחר שלי שאני מחפשת שני גברים. 

כי למה להסתפק בזין אחד בלבד? 

מקווה שיבואו לי זיינים טובים ומעניינים. 

כל טוּב. 

למה אני כל הזמן חולמת שאני בהריון. מתקדם. עם בת. 

והיום אפילו הגדלתי לחשוב בחלום, שהפעם אעשה את זה כמו שצריך ולא אפשל. 

(סיימתי עם הריונות בשנות העשרים. גרושה ולא מתכננת. אפילו לא קצת) 

מ ה עכשיו???? 

עם כל מה שקורה בחיים שלי לאחרונה מן הראוי שהמחשבות יתגנבו. האם אני מסוגלת, האם אני יכולה? מתי בפעם האחרונה ניהלתי משא ומתן? 

ואז הבנתי שכל החיים הם בעצם משא ומתן אחד גדול. 

ואני לא מאלה שמחכים שמשהו יקרה. 

הלכתי אחורה עד גיל שש. כבר אז הייתי רקובה קטנה עם מוח חריף. אני חושבת שזה עניין של אוֹפי יותר מהכל. לא מגדר. לא סביבה. אוֹפי. כשאני רוצה משהו אין לי בכלל אפשרויות. זה דוּח. ויהי מה. ויהי מי. אני לא מחכה. לא מבקשת. לא שואלת. 

פועלת ברגע שיש הזדמנות. אין תירוצים. אין מעשיות. אין שום דבר עד שמה שאני רוצה בידיי. 

אני לא רואה למה ״זה״ צריך להיות אחרת. 

בכל מקרה. הוא ענה להודעה ששלחתי. פלוס לב. ללב שלי. 

אני רוצה להבהיר, לעצמי בעיקר - שהוא מפעיל בי דברים וזה לא טוב ולא רע. זה מה שזה. אבל הדברים שהוא מפעיל בי - שלי. אך ורק שלי. ואני אוהבת ושונאת את המרחב הזה בתוכי. 

מתרגשת ואפטית לפעמים בו זמנית. 

כתבתי. ענה. עכשיו חוזרת לחיים הרגילים. 

רק בשביל לגלות שאין בהם שום דבר רגיל. אפילו לא קצת. 

גם אתם יושבים באוטו עם עיניים עצומות ומעמידים פנים (ואוזניים) שאתם בקונצרט? 

הפולנים האלה. שמישהו יקח מהם את הפסנתר. פאק.