|
|
|
לפני החגים אני מנקה את הסלון. מכינה אותו לחג.
שמה עץ אשוח ומדליקה אורות יפים.
זה הזמן בשנה שבו אני נזכרת שיש לי סלון.
ובו יש לי ספות. וספרים. וטלוויזיה. ומנורות.
לא ישבתי בו לפחות חצי שנה. רק עברתי ליד.
גם אתם ככה?
Passe une belle journée belle dame. Dis-moi, dans l'intimité avec un homme, es-tu confortable avec un homme plutôt dominant qui demeure toujours doux et respectueux?
אחרי שניה של התכתבות סבאלה מרשה לעצמו לשאול שאלות מטרידות. אכן. אנחנו נמצאים בכלוב. במקום שבו הכל כולל הכל מושתת על סקס בדגש על היפראקטיביות מינית.
ובכל זאת, כותב ההודעה פנה אלי במדיה ״רגילה״.
תעשה טובה סבאלה. תסנן את עצמך לבד.
אתה אמנם נראה חמוד, אפילו בתמונה שבה אתה מנגן על חליל (נו🤓). אבל. לא. לא. לא.
ל א.
ביי
התחלתי בחפירה אבל מחקתי.
רק רציתי לומר לעצמי, שנכון שיש לי רגעים לא פשוטים בחיים. שבהם אני אפילו רוצה למות להתאייד להעלם או לקבל מכות רצח.
נכון שהכל מקולקל. אבל הכל גם יפה. ומגניב. ואני יכולה לישון שנצ. ולאכול אוכל שאני אוהבת. הפסקתי לעשן. שוב. אני בקילומטרים. בלימודים. בילדים. בספרים. בהמנעות 🤓
וגם בטוב. ביי.
כל הספרדית הזאת הולכת מכות עם הצרפתית שבראש.
שמלכתחילה הצלחתי ללמוד רק בגלל הספרדית.
הצילו. המוח שלי עולה באש😣
נפגשנו על הקרח ותכף ומיד התאהבתי. ידעתי במיידי שהוא made in Russia כי את חוסר השביעות ניתן לזהות ממרחקים. ניגשתי אליו בהפסקה והצגתי את עצמי ברוסית.
רק מלדבר איתו עמדתי דוֹם. שלא יהיו טעויות.
מפה לשם. הכרתיו לילדים ואמרתי להם שהוא האבא החדש שלהם (על הקרח) ושיתכוננו. למוות.
בשיחה הראשונה בינהם, הבת הפצירה, שלמרות ניסיונותיה במתיחות בוקר (קמה כל בוקר שעה לפני בית הספר ועושה מתיחות) - היא אינה גמישה.
תגובת המאמן - ביקורת עצמית זה מצויין. תמשיכי ככה.
או בתרגום: התקבלת.
מצויינות היא מחלת נפש. חוסר שביעות רצון משווע הוא
המדד לכמה רחוק אתה מוכן ללכת.
ומי שלא מרוצה אף פעם, מְרַצֶּה עד הסוֹף.
רות. עבור.
נכון שמאוד באופנה עכשיו להפרד מהאגו.
לעשות לו רצח אופי. להפרד ממנו בגלל האופי המסריח שבנינו במו מוחנו. לקטוע לו את הידיים והרגליים. להצית אותו מבפנים. בשם כל הגוראים.
אני אוהבת את האגו שלי. סליחה אלן. וואטס.
והמנחה הזו. היא הכי גדולה שהצלחתי לסחוב על הגב אי פעם.
מה 😂
לפני רגע בכיתי כי דר. מה שמה, המרצה שלי אמרה לי שהמוח שלי רץ מהר מדי. בתור עלבון. כמובן. ושאני צריכה איכשהו להרגע. להרגיע את המוח שלי.
אולי. אבל רק אולי. את לא מגרה ולא מעוררת את המוח שלי כראוי.
הדבר הכי מדהים שלמדתי עד היום הוא, שכולנו כולל כולנו חיים בתוך המאטריקס. גם את. גם אני. גם אלוהים כביכול.
מעזה?
מעזה?
מעזה?
😆
זה מרגש אותי מאוד.
וזה החומר שממנו עשויים החלומות הכי פרועים. וגם הסיוטים הכי קשים. אבל אני חושבת שאני מספיק שבורה בשביל לנסות. מקסימום. אחזור לחיות את חיי המשעממים בין בני התמותה.
רות. עבור.
אני חולת נפש.
אבל. גם אתם.
וזו. הנחמה היחידה.
אין לזה מזור.
או כמו שבקט אמר. אתה בעולם הזה. אין לזה מזור. סוף ציטוט.
לפעמים אני תוהה אם המוח של כולם עושה את הקישורים שהמוח שלי עושה. לא בהתלהבות. אני תוהה בסקרנות.
זה כנראה פאק ביצור. המוח שלי הוא המתנה הכי גדולה שלי וגם המכשלה הכי מפוארת.
כמו כל יצור בעל תודעה אני תוהה. לגבי הכל. אולי קצת יותר באובססיביות. אבל אין לי יכולת שליטה על זה.
אחת השאלות שאני שואלת את עצמי לעייפה - ילדים. למה?
ויש לי הרבה תשובות. מתוחכמות אפילו. כאלה שמניחות את דעתי. וכאלה שפחות.
האם מישהו אי פעם מוכן להיות הורה?
לדעתי לא. ולכל המתחכמים שעשו ילדים בגיל מאוחר כשכביכול יש להם חוכמה בינה וכסף - תחסכו ממני את מניות האושר. אתם עדיין מתחילים בנקודת האפס. שום דבר לא מכין אותנו להורות טובה ומיטיבה יותר. דבר מלבד עבודה עצמית עמוקה וחולנית. וזה לרוב (אם בכלל) קורה בעזרת הילדים.
הם הזרז.
השאלה האחרת שלי ואני שואלת אותה הרבה - האם כל מי שהורה מוטב לו וטוב לו שהוא כזה? התשובה שלי היא לא. ובה אני כוללת את עצמי. כשאני חושבת על מי לא היה צריך להיות הורה. אני כוללת את עצמי. ואז גם את כל מי שאני מכירה. כולל כולם ללא יוצאי דופן.
מה שמביא אותי למסקנה - שאת הים הזה חוצים. או מנסים לחצות אנשים אמיצים. רובנו ללא שום כלים בסירה מחוררת בתנאים לא תנאים מצפן? ממש לא.
כל דור. בתקווה. יוצא גרסא יותר מדוללת של הוריו ומגרעותיהם. וגם זה. לא בהכרח. אבל אני מכירה באפשרות הזאת. כמה קשה שלא תהיי.
ובעוד אני מתקשה עם השניים שיש לי. מה זה מתקשה. מתאבדת בגידולם. נראה לי שאני במשבר גיל הביציות.
עוברת בי במחשבה הפסיכית שאני עדיין יכולה.
אני חושבת שזה טבעי. בקטע אבולוציוני. לא בקטע רציונלי.
כי אני צריכה עוד ילד כמו חור בראש. והחורים שיש לי בראש מהשניים - טרם התאחו. הם אפילו תכף נפגשים ואז החייזרים יוכלו לטעון שאני אחת משלהם.
בכל מקרה. התכונה הזו, של בני האדם, להתרבות. לשכפל את עצמם באיזה feat מגלומניה - הינה רציונלית למדי.
אין כאן פאנץ ליין.
וגם אני היחידה שמאוהבת ברפי רשף?
אין לי כוח לקריין את עצמי.
אני מתכנסת לכונכיה וששששששששש.
אני הופכת את החיים שלי לקשים שלא לצורך.
ומתי בעצם יש צורך בחיים קשים?
ובין לבין. יש התחייבויות שהסכמתי להן כשרוחי נחה עלי.
פרחים. שמפניה. וורדי. זו רק אני או שהמנצחים נהיים יותר ויותר צעירים? יותר רזים? אחד המקצועות הכי נוירוטים שיש.
רק אני מסתכלת על המנצח בסיבובים של וורדי ותוהה איך הוא נראה כשהוא יושב בשירותים, חשוף ברכיים, מתאמץ להתיש את החרא לתוך פי הטבעת?
ולא בכדי. הדייט הבא שלי היה עם מנצח (אחר). שטוען על עצמו שהוא אפילו קינקי. קינקי על מי? קניתי לך קפה ולא התביישת להזמין מאפה. ישבת מולי שלוש שעות. מבוהל. מפוחד. באיבוד טוטאלי. מגרד את האקזמה מעל הגבה הימנית בחרדה ניכרת. בכל מקרה. לא שהייתה מטרה לדייט הזה. רציתי לחטט לו במוח. אני תמיד בהשתאות בכל מה שקשור למוזיקה קלאסית. אבל כמו בכל מקצוע. הכשרון הוא בשוליים ולא בחיילי האמצע הטובים.
אז זהו. אני די בהשרדות. הכל הפוך. שום דבר לא מרגיש טוב.
אני מכבה שריפות. רצה מכאן. לשם. משם לעזאזל.
אני אפילו עושה את זה בחן. בחסד. וברחמים.
הטרחתי את עצמי לפגישה. באיחור. אבל. נו. הגעתי. נכחתי.
דיברתי. הכרתי אנשים מעניינים. ושוב המשקל הזה.
בדיוק כשחשבתי שאין לנו סיכוי, הקשבתי לאחרים והבנתי שיש לנו לאן להתקדם ולהתפתח. יש בנו עניין (ציבורי) והרבה תמיכה אם רק נדע לנתב את עצמנו נכון.
ואיכשהו גם אתה התפלקת לתוך ההוריקן הזה.
אני חושבת שאני צריכה לעבד אותך. עוד.
עוד. וכבר כל כך נמאס לי.
ומתישהו החיים האלה, יהיה בהם חסד או רק בלבול ושנאה עצמית יוקדת? לא ברור לי. והתקווה היא בהכרח רק המנון לאומי. את ההמנון הפרטי - אכל הכלב שאין לי.
ואיך הנובמבר שלכם?
אנחנו באמת יכולים להסתכל על עצמנו במבט בוחן, שקול ואמיתי? מבלי להמציא מיליון תירוצים. מבלי להאשים את כולם ללא יוצא מהכלל. כולם לא בסדר. אני. אני מצויין.
מסתבר שהרבה זמן. ולפעמים בכלל לתמיד.
קבעתי תור.
והאמת. שאני גאה בעצמי. מאוד.
וזהו.
