Life Is Bliss

אני שוב פעם מריחה ריחות שאף אחד אחר לא מריח. זה די מצמרר. ודוחה. מה נסגר. 

יש מישהו חדש שאני רוצה לקרא את כל הספרים שלו. את כולם כולל כולם. אני לגמרי מתרגשת ממנו ומהעבודה שלו. 

אחד הדברים שהוא כותב עליו בפירוט הוא הפנטזיה. לא בתור פנטזיה מינית אלא בכלל בתור עולם שאנחנו חיים בו. לרוב. 

אני חיה בעולם הפנטזיה כמעט מאה אחוז מהזמן. 

אני מודעת לעניין. ועדיין לא מצליחה שלא להיות שם. 

זה מנגנון הגנה שילד יוצר לעצמו. מציאות אלטרנטיבית כנגד המציאות שלו. כי שם הרבה יותר טוב ושם הרבה יותר נעים. ושם כמובן - שום דבר ואף אחד אינו מציאותי. אף פעם. ובכלל זה מושלם - כי אין לזה סוף. אבל גם אין לזה תכלית. 

ההתמכרות לפנטזיה מאוד קשה. כי ברגע שמתחילים לחיות ככה את החיים, כמו כל מנגנון הגנה שעושה את עבודתו נאמנה ברגע שצריך אותו - הוא קובר אותנו בהמשך. כי אנחנו משתמשים בו לעייפה. כשכבר בכלל לא צריך. אבל ההרגל. 

מפה לשם. גם ללכת לאיבוד צריך לדעת. 

שאני יכולה לתלוש לאנשים את הראש. 

ואז ברגרסיה של מאית השניה אני הופכת לילדה מתוקה בת שלוש, עם קול קטן ומשיכות כתפיים בתור תשובה. 

מניחה שלא רק אצלי ככה. אבל אותי אישית - המעברים החדים האלה מדהימים. וגם מפחידים לפעמים.

כי אני - לא באמת הלכתי לאנשהו. אני אני, הפסיכית המחושבת הקרה. זאת שתמיד שמה לב להכל בלי יוצא מהכלל, מכניסה את כל המידע לשכלולים אין סוף. אני. תמיד שם. 

גם אם נראה שלא. 

למקרה שחשבתם שאני פסיכופטית עם קבלות. צדקתם. 

אני אוטיסטית עם קבלות. אבל משום מה אף פעם לא עניין אותי להתחבא מאחורי זה או להצטדק מאחורי זה. או כמו שאמרתי לפסיכולוגית שניה לפני שהיא הקלידה את האבחנה - אני לא מעוניינת בדו״ח שלך. אני לא רוצה לשנוא את עצמי בשם אידאל אינטלקטואלי. רוצה את הכל בדרכי שלי. 

היא עד היום לא מבינה למה ישבתי אצלה במשרד חודשים, בכיתי. דממתי. אכלתי סרטים. ראיינה את כל המשפחה שלי. קיבלה ממני ים כסף ובסוף אמרתי לה. עזבי. לא צריך. והלכתי. 

כי אם כבר סייקו. אז. עד הסוף. רות. עבור. שלום. להתראות. 

נו. כמאמר הקלישאה. וכו. וכו. וכו. 

אז העברתי השוואה בין השניים שהכי טמטמו אותי כאישה. שגרמו לי לאבד את הצפון וכמעט בטוח שהייתי רוצחת כמה מחברי משפחה למענם. ושכחתי להוסיף דבר אחד. שכמעט בטוח שהיה העיקרי. שגרם לרמת טמטום שאין כמותה. 

ובכן. מה שפספסתי, או שבעיקר לא רציתי להודות בו מול עצמי. כי למה. הוא העובדה שחשבתי ששניהם היו מאתיים ליגות מעליי. ושלא יכולתי להאמין בכלל שמישהו כזה יכול אי פעם לירוק לכיוון שלי. והם. לא רק ירקו. טוב. בעיקר ירקו. 

מה לא עשיתי. כמו כלבה קטנה נחותה פצועה ושבורה. 

והם עדיין לא רצו בי. לא כמו שאני רציתי בהם. 

ותמיד הערגה הזו ברקע למשהו בלתי מושג.

זה באמת לא הם. זה מה שהם ייצגו. הדבר הבלתי מושג הזה. הטוב. המהמם. וכאמור, זו הייתה רק התפיסה שלי ולא

המציאות. במציאות הם אנשים רגילים למדי ואפילו כאלה שאם לא היו נתפסים בעיני כבלתי מושגים בעליל כי. אני פוסלת אותם על הכל. פשוט הכל. 

אז הנה. אני חושבת שאני מכוערת. או במילים יותר רכות - אני לא חושבת שאני יפה. זו התפיסה שלי את עצמי. 

והם, היו, בתפיסה שלי - האנשים הכי יפים שראיתי מימיי. 

ולא רק יפים. כמובן שגם מאוד מוצלחים, טוסטסטרון מהלך. 

פסגת העולם. שהעולב הזו - לא מגיעה לה כלום ממנה. 

למרות שכשאני חושבת על זה, כל בני הזוג שלי היו כאלה. בלי יוצא מהכלל. אולי אני לא כזאת מכוערת כמו שאני מרגישה. 

אבל האופציה הזאת בכלל לא רלוונטית עבורי. 

כשאני חושבת על עצמי אני בכלל לא רואה בן אדם שמגיע לו לנשום. שלא נדבר על האדרה או אהבה עצמית או כל מיני שיקויים ניי איג׳ים כאלה ואחרים. 

ולנושא אחר. 

היום לפרופסורית היה breakthrough איתי. או שאולי לי איתה? אחרי שהתעלמתי ממנה במשך כמה שבועות והיא הבינה מהר מאוד שזה בגלל השיחה שקיימנו, שבה היא דיברה ואני - כהרגלי - בכיתי. היום סוף סוף פציתי את פי בכיתה והיא ניגשה אלי בסוף השיעור ואמרה - ההערה שלך לגבי המטופל הייתה גאונית. אני שמחה לשמוע אותך משתתפת בכיתה. 

ניכר. שהייתי במחשבותיה. 

וגם. לפעמים אני מתבאסת על עצמי. על התגובות שלי. 

אבל בעיקר, אני מנסה לעמוד מאחורי עצמי. בגאווה. 

כי אהבה - לא בבית ספרנו. 

וגם. מי חוזר איתי בתשובה?

בשתי הפעמים יצאתי ממערכת יחסים משמעותית. 

בשתי הפעמים היו מבוגרים ממני. 

בשתי הפעמים זה הרגיש כמו אף פעם. 

בשתי הפעמים נתפסתי על הכל. בעיקר מול עצמי. 

וממישהי שמצליחה להסביר לעצמה את עצמה - לא יכולתי להסביר את עצמי לעצמי. אפילו לא קצת. 

בשתי הפעמים ״נתקעתי״ להרבה מאוד זמן (בבפנוכו). 

בשתי הפעמים היייתי מוכנה למות. לוותר על הכל. רק ש. 

בשתי הפעמים היה לי כייף שאפילו אני, מלכת התיאורים - קטנה לו. 

בשתי הפעמים הלב שלי נמחץ על ידי מכבש. 

בשתי הפעמים זה הפך ל ל.ס.ד של הכתיבה שלי. 

בשתי הפעמים הייתי פגיעה. 

בשתי הפעמים הייתי פגיעה. 

בשתי הפעמים הייתי פגיעה. 

מאוד.

מאוד.

מאוד. 

אני מאמינה בניסים. 

(וגם. אלוהים. יש לך מלהקים מדהימים. תמשיכו ככה.) 

הלכתי לכתוב למספר 1. אחרי שיבבתי על מספר 2 במקלחת. אחרי שגמרתי על עצמי באורגזמה בלתי אפשרית. 

ביי 

שכולנו סוכנים חשאיים בפנטזיות שלנו? 

אתמול בלילה לא יכולתי להירדם. שכבתי במיטה. בחושך.

משכתי באף. ניסיתי לנשום. לא הצלחתי. אז דרך הפה. מפה לשם התחלתי להעביר הרצאה. במיטה. בחושך. בקול רם. 

לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. עד שבסופו של דבר. נרדמתי. אני חושבת שהיה מעניין. כי. דיברתי ארוכות. באופן מעמיק. על הנושא הכי אהוב עלי בעולם. ואיכשהו התחלתי את ההרצאה המרתקת הזו בתיאור של אחת הדמויות בסרטו של היצ’קוק. כי הכל קשור. תודה למי שהקשיב. הייתם קהל נהדר.  

תראו. אף פעם לא משעמם לי. בלי יוצא מהכלל. 

שמתיישבים לנו כמו שבב מתחת לעור הם רגעים שמפעילים בנו רגשות עזים. למשל. בושה. 

אני זוכרת כשעוד הייתי סובייטית למהדרין, שרק נחתה בבני- ברק, לא פחות. טרם החלפתי את השם והייתי מוקד שנאתם היוקדת של מורותיי בבית הספר הממלכתי דתי חרדי. שנאלצו גם הן להתמודד עם עופות זרים ומוזרים שכמותי שמעולם לא החזיקו סידור בידן ודיברו בשפתו של ישו. לא פחות. 

אז היה קשה לכולנו. להסתדר. 

ובשכונה, היו צורחים לי, לילדה בת 6 תעופי מפה רוסיה מסריחה. 

ואז היינו יוצאים לשחק. כולנו. בעיקר כל אחד עם מי שדומה לו. והיו פעמים שהיינו מתערבבים. ורצים כולנו, מטפסים. 

ואז. משפט שנוּרה. מפי הקטן. בן השש - מי רוצה לבוא עם אני? ובלי שום דרמה אחת הילדות אמרה. איתי. מי רוצה לבוא איתי. 

כאמור. אין כאן שום דרמה או כוונה רעה. 

יש כאן רק ילדה בת 38 שזוכרת בדיוק על מה היא טיפסה ואיזה אגרוף של בושה נכנס לה לתוף הפרצוף. 

אז חווה, אני מבינה למה שינית את השם שלך. 

גם אני. ביץ׳.

חוץ מזה. חום. שפעת. כולל אני כולל הילדים. ירח מלא. ומחזור. 

איך בוכים כשפיזית אי אפשר? 

אם נגיד. הייתי מתה. ומישהו היה נכנס לי לנייד. כי כולם יודעים את הקוד שלי. ואני חושבת עכשיו על מישהו ספציפי. לא שזה משנה. היה נכנס לי לדפדפן ורואה בערך מאה שבעים ושש חלונות פתוחים. כי ככה בערך נראה המוח שלי בכל רגע נתון. 

הוא היה מוצא שרוב החלונות הפתוחים הם חיפושים של מילים ופירושן. בכל מיני שפות. כמה חלונות פתוחים על פורנו שאהבתי והבאתי עליו ביד. חיפושים של ספרים שאני רוצה לקרא. חיפושים של אנשים שמעניינים אותי. זהו בערך. 

מי שיעבור על הדפדפן שלי בנייד יגלה שאני יותר מהכל סקרנית. ואולי לא כזאת מפלצת כמו שהיה נראה לו. אולי. 

איך את יודעת שאת זקנה? 

פתאום עולה זיכרון מהאוב. שכולל אותך. אותי. סוחבים כסאות מתקפלים אל החוף. מתפשטים. לגמרי. לא מורחים קרם הגנה. מעשנים גויינט ובוהים בים. 

אני שומעת את הגלים. 

רק שאני במיטה ותוהה מתי הלב שלי יפסיק לפעום וכמה מפחיד זה יהיה.  כי בטוח אלוהים סידר לי מוות דרמטי. 

אני סידרתי את כל הנזק המצטבר. 

ואתה לא עונה לי. אולי אתה מת? 

עשרים שנה אחרי. יש מצב לא רע.

אתם לא מרגשים אותי בשום צורה או אופן. 

לא מעוררים בי שום השתאות או רצון להידמות לכם. 

אתם כל מה שאני שונאת ומקווה שכל מה שבי מכם ימות. אמן. 

לכו תזדיינו. 

ביי.