|
|
|
סשן #2 והוא מצטט את אליס😍
אתם מכירים את ההרגשה כשפוגשים את האחד/ת?
ככה זה מרגיש כשפוגשים המטפל הנכון.
אפילו יותר טוב. כי הכל שם על השולחן באופן מוגזם וחד צדדי. הצילו 😝
בכלל. האיש הזה לא יכול להיות אמיתי.
היתכן?
היה נדמה שכולם באו עם מלווה ורק אני ישבתי לבד.
האמת. שהיה מפחיד. והיו רגעים שבהם פחדתי מאוד.
אבל הכל אצלי תרגיל בהשרדות. להוריד דופק. כאילו שום דבר לא קורה.
פגשה אותי טכנאית מקסימה. גרמה לי להרגיש נינוחה.
המחט נכנסה לזרוע בחצי שניה. אפילו שכבר דקרו אותי שם בבוקר. הרגשתי שהיא הייתה כמו האמא שתמיד רציתי שתהיה לי. הרגשתי שהיא דאגה לי.
היא התעקשה שאעצום את העיניים בעודה לוחצת על הכפתור. הגוף נכנס לתוך המכונה.
התחלתי לספור. אבל באיזשהו שלב הפסקתי. הרעשים היו חזקים מדי. אבל איכשהו נכנסתי למצב מדיטטיבי והרפתי. מהכל.
דמיינתי שהעיניים שלי דבוקות ושגם אם ארצה אני לא יכולה לפקוח אותן. וככה שכבתי במשך שלושים דקות. דום. הרגשתי כמו הילדה הקטנה שהייתי. שקטה. ללא תזוזה. כמו פסל. לקראת הסוף הרגשתי שאני הולכת להתעטש. אמא.
בסוף הצלחתי לנשום וזה עבר. כמה התעטשתי אחכ בחדר הלבשה.
סיימתי. התלבשתי. הלכתי לטייל בבית החולים. נכנסתי לחנות מתנות, קניתי לעצמי מתנות ☺️
הרבה ספרים. הרבה. ספרים. קניתי לעצמי סושי.
חזרתי הביתה. אירגנתי את הסלון שלי. יש לי סלון מגניב.
אני לא מאמינה שהוא שלי.
ישבתי בו. אכלתי. צפיתי בטלוויזיה. בכיתי. אני נופלת מצוּק.
לא משהו מוזר. לקראת מחזור.
זהו. זה.
משהו מכה בי. לא חושבת שזה קשור לבדיקה מחר.
זה מרגיש כאילו מישהו שתה ים של סיבים ועכשיו החיים שלי פשוט רוצים לצאת. לרוץ. להשתלשל.
הפקק - אוטוטו.
לא סיפרתי לאף אחד. לא בגלל שזה סוד. פשוט לא סיפרתי.
לא יצא. וזה קצת מציק לי. שאני כהרגלי - מול עצמי.
ואמנם. לא באמת יש ממה לפחד. מתגנבות המחשבות.
שאולי ימצאו משהו שבכלל לא מחפשים. ככה. בדרך אגב. היו מקרים מעולם.
אני מבזבזת כסף שלא כהרגלי. כי. למה לא? נמאס לי להיות ״טובה״ וחסכנית. למה אני חוסכת? יש מצב שעוד רגע הכל.
רק המחשבה על הסוף קצת מקלקלת את פנטזיית הזמן.
שיש לנו את כל הזמן שבעולם. ובמיוחד לדחיינית שכמוני - החיים באיזה הולד. כל הזמן. אולי נמאס לי. אולי נמאס לי לשבת. לחכות. להיות ״בסדר״. אולי בא לי ללכת לעזאזל בסלסלת יד (זה ממש לא מתרגם טוב 😂).
בכל מקרה. אני רוצה כבר להיות מאחורי זה.
אני. רוצה. כבר. להיות.
אני לא מבינה שום דבר.
שעוברים ימי ״החופש״ (כולה לא בלימודים מיום רביעי😂) אני מתגבשת לגבי מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים.
זה כולל אותי, מלאנת׳פים ספרים ומחשב. אה. וכמובן התקליטים שלי. לא לשכוח.
זה דווקא מגניב להיות במשבר גיל, כי אתה מגיע למסקנות כשהמוות דוחק בך. אבל אולי כרגע המוות רק דוקר אותי קצת עם הפצירה. בכל זאת אני חוזרת ללימודים בינואר. ומתחילה סמסטר חדש בפברואר. ומי יודע אם אני אצא משם חיה.
וגם. רופא האף אוזן גרון שלי החליט שאני צריכה mri. לוודא שהכל בסדר במוח ובצוואר שלי. בעיקר לוודא ששום דבר שם לא מתמלא או מתעתד להתמלא בדם. בלי לחץ 💩
לא נראה לי שאי פעם עשיתי את הבדיקה הזו. או שאולי כן. אני לא זוכרת. אבל כולם מפחידים אותי מהמכונה. ואני קצת חוששת מבעוד מועד.
וגם. היום אני אמא לשלושה. שאלוהים יעזור לי. אמן.
אני בחופש מהלימודים עד מתישהו בינואר.
לא הבנתי כמה אני עמוסה עד עכשיו. אני מנסה להתגבר על השפעת מלפני שבועיים וחצי. כבר כמעט שכלום חוץ משיעול יבש שלא עולה ולא יורד ולא יוצא.
מאז שהתחלתי את הלימודים בספטמבר אין לי זמן.
אין לי זמן לשבת בבתי קפה, לקרא ולכתוב. אין לי זמן לשנ״צ, אין לי זמן לפגוש חברים, אין לי זמן לצאת. בקיצור, אין לי זמן לנשום. עכשיו אני מגלה כמה החיים שלי באמת היו נהדרים לפני שחזרתי ללמוד. כאילו. מה חשבתי לעצמי 😂
בכל מקרה. אני בחופש. היום הלכתי לצהריים עם חבר. אחכ הלכנו להסתובב בגלריות והעמדנו פנים שאנחנו מהעשירון העליון.
אני רק רוצה לישון שבוע שלם בלי להתעורר בבוקר. בלי להכין תיקים ילדים צהריים. בלי לעשות סידורים. קניות. נקיונות. כביסה.
אבל. אין כזאת אפשרות.
אני לא מתלוננת. אני פשוט מאוד מאוד עייפה.
נראה לי שזה נורמלי כשאת בן אדם אחד על שני ילדים והכל כולל הכל עליך. אז. אמן. ותודה.
ביי.
וגם. אני הולכת לקונצרט בינואר.
ומחכה שתמלא אותי בזרע בסוף דצמבר.
יש למה לצפות
טוב. סוף סוף הכרתי את המטפל החדש שלי.
סבא נחמד. כזה של פעם. חנוט בחולצה מכופתרת שהוא קיפל בתוך המכנסיים עם חגורה ונעליים של מסיבה. אכן, של פעם.
קיר מלא בתעודות. וראש מלא בשיער שיבה.
הוא כנראה כבר יצא לפנסיה. אבל עדיין מגיע למשרד לראות לקוחות. שלא יהיה משעמם.
כשקבענו את הפגישות העתידיות הוא אמר, אני צריך לראות מה אישתי עושה בתאריך הזה. אם יש לה מה לעשות והיא עסוקה - אוכל לפגוש אותך. חשבתי שזה חמוד מאוד.
אני מאוד אוהבת אנשים של פעם. עם ערכים של פעם.
בכל מקרה. מסתבר שהוא גם מכיר את המטפל הקודם שלי. אפילו יש מצב שהם חברים. כשהוא שאל אותי מה לקחתי מהטיפול עם המטפל הישן, עניתי -שום דבר. אופס.
בתכלס, לא בטוחה מה למדתי ממנו. הוא היה נחמד. הקשיב. בכיתי לו. אבל איפשהו הכל הלך לעזאזל כשהוא התחיל לראות את בעלי גם. ואז את שנינו בתור זוג. בסוף שנאתי אותו. כי הרגשתי שהוא מזדהה עם בעלי והיה איזה סשן שהרגשתי ששניהם עשו עלי אמבוש. לא תקין.
מפה לשם. זו הייתה פגישת היכרות. תספרי כל עצמך.
עניתי על טריליארד שאלות. ואז כשכבר הייתי בדלת הוא אמר לי, תראי לפעמים נופלים על נישואים לא טובים וזה נסחב הרבה אחרי. עניתי לו - מה זה נופלים על נישואים לא טובים? כאילו, מי שטוב לו ושמח לא נופל לנישואים לא טובים. מי שלא טוב לו ולא שמח לו יוצר נישואים לא טובים.
אם את חושבת ככה. הוא עונה לי.
מה זה חושבת. יש לי תיאוריות לגבי הכל.
אני בטוח שיש לך תיאוריות. גם לי יש תיאוריות.
אני לא מאמינה שהוא יצליח לשכנע אותי בתיאוריות שלו.
אבל. אני מוכנה להקשיב לו. ולבדר את הרעיונות והתיאוריות שלו. כי תכלס. חפרתי לעצמי בור עם התיאוריות שלי ויש מצב שנסחפתי. ויש מצב גם שאולי טעיתי.
למי אכפת. הייתי בהלוויה של ילדה בת 12.
והכל נראה לי לא הגיוני.
ויחד עם זאת. יש איזה הבלחה. איזשהו רצון. אולי.
יותר בכיוון של פנטזיה. שדברים יכולים להיות אחרים בשבילי.
שאחרי זיון השכל המאסיבי שאני עושה לעצמי במשך שנים - אולי פשוט לא הכרתי את האדם הנכון?
נה. אני לא מאמינה בתיאוריות החד צדדיות האלה. בהן, הכל אשמתו של צד אחד ורק צריך להכיר את האדם הנכון.
בכל מקרה.
ביי.
אני נוסעת על רכב 2017, שכמוני הוא כבר מזמן לא מעודכן אבל אני מקווה לנהוג בו עד סוף הימים. כי הוא שלי. והגרסא החדשה שלו מדוללת ומופקרת. הרגשתי כאילו אני במלחמת הכוכבים עם על האלקטרוניקה והמסכים. אז. לא.
איזה ילדון שאל אותי מה עם דייטים. עניתי שאין לי זמן. שאל. מה עם סקס. אמרתי שפחות מעניין אותי להזדיין למען ההזדיינות. ואז חשבתי על זה. חשבתי על כל אלה שאני יכולה לשלוח להם הודעה. ולקבוע. זיון. וחשבתי שכמה טוב שהם לא פה.
איפה עושים מנוי לבית אבות?
(שיהיה ברור, לי בעיקר, אני עדיין מזדיינת בנפש. פשוט כבר לא כל כך מזדיינת מתוך הנפש. רות. עבור.)
אמיתי קורה כשיש לך כמעט 400 מיליון עוקבים באינסטגרם ועדיין יש לך את השיניים המקוריות.
מסתבר שיש אנשים בעולם (הרגיל ובעולם הזוהר) שמוותרים על התענוג שבלהיות מחזיר אור.
בּצלחה💋
מכלום.
לא יודעת בשביל מה אני כאן.
בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה.
או כמו שטוני רובינס שגנב את זה ממה שמו אומר - אין לי את הלמה.
תכלס. לא בטוחה אפילו שזה היה סוגר לי את הפינה.
משבר קיומי שעולה דרגה.
לא מבינה למה. הכל.
אני. החיים. האנשים בחיים שלי.
הציפיה האינסופית לרגע שבו כל מה שאני יודעת ומכירה יתערער בצורה בלתי ניתנת לאיחוי. או אפילו הבנה.
אני לא מבינה שום דבר. כלום.
לא יודעת מה אני רוצה. ממי. מה אני מצפה.
מעצמי. מהעולם.
לא מבינה את התועלת.
לא מבינה את החוסר.
הפחד.
הגוף המתפורר.
הנפש הכביכול. מעניינת.
מה פה קורה פה?
ולמה אני מריחה פרחים רקובים?
כל זאת ועוד בביוץ של מלורי.
ביי.
