את סבוש הכרתי כשחיפשתי מחליף לאבוש.
אפילו יש להם אותו שם. כתבתי על זה. קיבלתי כל מה שביקשתי מהיקום. אבל מה לעשות שסבוש אינו אבוש?
ביני לבין סבוש יש כמעט 30 שנים תהום. על כן שמו. סבוש.
הוא גבר נאה לכל הדעות. מצליח. מעניין. בעל חוכמת חיים.
אפילו שחיפשתי מחליף לאבוש בזמנו, לא הייתה לי כוונה להכנס למיטה עם סבוש. לצערי. זה קרה. פעם אחת ויחידה.
הוא מדהים. באמת. אפילו בגילו המתקדם. אני לגמרי נוזלת עליו. אבל. לא כמו שאני נוזלת על אבוש. והחלטתי שאני לא פותחת רגליים יותר ״לכמעט״. או שאני מרגישה את מה שאני מרגישה כלפי אבוש. או שלא. עם אבוש. או לא.
בעבר נכנסתי לפיגור שלנו. השנים שחקו את ענייני האגו. והוא פשוט הפך לאגם הקפוא שלי. כואב אבל מיטיב. וככה אני מתיחסת לזה.
כשסבוש מגיע, הוא לא צופר לי מלמטה כמו איזה ערס חסר גינונים. הוא עולה במדרגות, מצלצל בפעמון. ומחכה. שאצא אליו. פותח לי את הדלת ברכב. אתמול הוא בישל לי. האכיל אותי. השקה אותי ביין. אני מסתכלת עליו וחושבת. איזה גבר. איך יכול להיות שהוא ״לבד״.
גם אותו הערכתי אתמול. שלפתי מתנה. וברכה. והוא הפתיע ושלח אותי לדוּג מתנה משולחן האוכל. האמת. עשה לי נעים בלב. קנה לי תקליט. ג’אז.
אכלנו. שתינו יין. צחקנו. קשקשנו ואז הלכנו לערב הקראת שירה. טוב. לא בדיוק. הלכנו לפואטרי-סלאם.
מסתבר שגם סבא בענייני שירה. יש לנו עניין משותף.
ביקשו מאיתנו לשפוט בתחרות ומסתבר שאנחנו צוות די טוב.
בין לבין פרצתי בדמעות מהמילים של המשתתפים. ולא יכולתי לעצור. אני רכיכה. בלב. שתינו. צחקנו. שפטנו. ואז חזרנו הביתה. לשבת על הספה המפורסמת של סבוש.
לאותו תסריט של הערב שבו שכבנו.
אני. הוא. ספה. אלכוהול. ספר שירים. אני - מופיעה בפניו.
מקריאה לו שיר של ט.ס. אליוט. אחד האהובים עלי. הוא בוהה בי ומזיין אותי במבטים. התגופפנו. התנשקנו. אה. משום מקום הוא זיין את הפה שלי באצבעות . סבוש. שובב. ביקש שאמחץ לו את הפטמות.
טוב. אבל בשביל מה?
סבוש הוא גבר גבר. הוא נאה ומחרמן. אבל משהו שם. לא מסתדר לי. אז בשביל מה? בשביל מה לתת לו לחדור אלי?
לתת לו להגמיר אותי על המיטה החדשה שלו? להתעורר אצלו למראה החלונות הגבוהים?
אין לזה פואנטה.
גם לפוסט הזה אין פואנטה.