היקום קצת מוביל אותי למקומות שאני לא בטוחה שאני רוצה להיות בהם שוב.
יותר מדי חצים מכוונים לשם.
זה התחיל עם גבר מוכה #1 המשיך עם חברה קרובה שכבר שנים לא מצליחה לצאת ממערכת יחסים עם גבר מתעלל ופונה אלי בתור הכותל לענייני אהובה היקר (ודרך השיחות שלנו אני מבינה כמה אני עדיין שם אפילו שכבר התפכחתי רבות), המשיך עם גבר מוכה #2 ועכשיו איכשהו מצאתי את עצמי בפרק השלישי בסדרה על ר. קלי בנטפליקס.
הפרק הראשון בלבל אותי. הסדרה מתחילה בתיאור חייו של ר. קלי. על כמה שהוא היה שקט וביישן ודיסלקט. על איך ילדים אחרים צחקו עליו. על כך שאבא שלו לא היה בסביבה ולקינוח על קרוב משפחה שהתעלל בו מינית כשהוא היה ילד. יחסית לסדרה שבאה לגנות את הזוועות שהוא מבצע בנשים הפרולוג מזמין חמלה ודי שובר את הלב.
אף אחד לא מתנהג בצורה כזו כי הוא בא מבית קטן בערבה. למי שזה עדיין לא ברור - אדם בעל רקע נורמטיבי לא ימצא את עצמו בסיטואציות כאלה. אף פעם. גם לא במקרה.
פרק ראשון פרק שני פרק שלישי, זאת הייתה בת 15 זאת הייתה בת 14 זאת הייתה בת 17.
רגע, שבע עשרה זו קטינה? אם היא בתיכון ויש לה חבר באוניברסיטה?
תמיד ידעתי שמערכת היחסים הזו הייתה בעייתית. מאוד. הרבה לפני שהוא איים לרצוח אותי אחרי שנפרדתי ממנו אבל עד היום לא חשבתי על הבעיתיות של נערה בת שבע עשרה בתיכון עם חבר באוניברסיטה. כמובן שבזמנו זה היה מאוד מגניב. היה לי חבר שהיה עושה מילואים, סטודנט חתיך לכלכלה. לא הייתי אומרת שמהר מאוד ידעתי שמשהו שם לא בסדר, אבל באיזהשהו שלב הבנתי שמשהו שם לא תקין.
לא היה לי האומץ לעזוב גם אחרי שהוא גרר אותי מהשיער לעיני כולם ברחבת הריקודים בעוד אנשים צועקים לו שיניח לי.
הוא העיף אותי למכונית טרק עלי את הדלת וצרח כל הדרך בחזרה הביתה - שאיתי הוא גמר והוא לא מוכן שזונה כמוני תעשה ממנו צחוק לעיני כל.
יש מיליון ואחד זיכרונות מפחידים. גם כאלה שלגמרי הדחקתי.
אבל הדבר שהכי מפחיד אותי הוא הסיבה שבגללה בסופו של דבר אזרתי אומץ ונפרדתי ממנו.
נסענו לבקר איזה חבר שלו ושאלתי את חבר שלו אם יש לו סיגריה כי בא לי לעשן ויצאנו לעשן ביחד במפרסת. החבר חשב שהתחלתי איתו (מה???) וניסה לנשק אותי. זהו. זו הייתה הדרך שלי החוצה. ידעתי שאם אספר לו על זה שחבר שלו ניסה לנשק אותי הוא לא יאמין לי שהוא יאשים אותי ובגדול פשוט ירצח אותי. ידעתי שלא יכולתי לספר לו. וגם ידעתי שאני לא יכולה להמשיך להיות איתו בקשר מבלי לספר לו. בגלל שלא יכולתי לספר לו, כי כמובן שלא רציתי לפגוע בו - היה עלי להפרד ממנו בשביל להציל אותו. איכשהו הצלתי אותו בכל הסיפור הזה. לא בטוחה איך אבל זה היה הנרטיב.
אפשר לעשות ניתוחים פסיכולוגים לגברים מתעללים. הנושא מרתק. לא פחות.
אבל עוד לא ראיתי שום ראיון או סדרה או כל דבר אחר שמנסים להבין - למה נשים מוצאות את עצמן במקום הזה מלכתחילה.
ואם אפשר לזרוק את האבן קצת יותר רחוק מאנסו אותי כשהייתי קטנה. יותר רחוק. למה אנסו אותך כשהיית קטנה? למה היית כל כך פגיעה כשהיית קטנה?
משום מה אף אחד לא מעז להכנס למים האלה. אולי בצדק. כי בין להבין את הקורבן לבין האשמת הקורבן אין באמת קו.
אני זוכרת כשהייתי קטנה, הייתי שואלת את ההורים שלי כל יום מאה פעמים ביום - אתם אוהבים אותי? בטוח? אתם אוהבים אותי? בטוח?
נו מה הפלא שהייתי מוכנה להכל. אבל להכל רק בשביל קצת תשומת לב כביכול אהבה.
אין שום פלא. אבל גם אף פעם לא הייתה אהבה. מאף אחד. אף פעם.
אני בכלל יודעת איך נראית אהבה?
איך היא מרגישה?
בא לי לבעוט לעצמי בראש.
רות עבור.
