מציאה של.
"האיש הכי טוב,עדין ורגיש בעולם".
הציטוט אינו שלי.
אבל אני לגמרי מבינה שמפלצת של אישה אחת בהחלט יכול להיות תינוקי אהוב יקר ומתוק של אישה אחרת.
שמגע של אישה יכול להרתיע גבר אחד ולהחיות גבר אחר.
כמה קל להכתיב מניעים לאנשים. להאשים. ובעיקר להשליך מעצמנו.
החיים מלאים בסתירות. ולא רק מהסוג ששורף את הפנים.
בסופו של דבר כולנו מחפשים שיאמצו אותנו.
שילטפו אותנו. שינחמו אותנו. ואצל כל אחד שיטה משלו.
תסתכלו עלי - אני יפה, אני עשיר, יש לי זין יפה, אני אינטלקטואל, אני מנהל בכיר, יש לי מכונית פאר, לי יש מטוס.
תסתכלו עלי - לי יש ציצי יפה, גוף מושלם, אני נראית סוף הדרך על עקבים, אני יכולה לבשל, לנקות, לאפות, לזיין אותך כמו זונה מאמסטרדם.
בעיקרון אפשר למחוק את הכל - חוץ מתסתכלו עלי. תאמצו אותי. תלטפו אותי.
פייר, הציטוט מלמעלה ריכך אותי.
אז הנה מה שצריך להיות כתוב לי בטינדר (ובכלל על המצח לכל מי ששואל או מתעניין או רוצה להכנס לי לתחת):
אני שונאת אנשים. ולרוב מעדיפה שישנאו בחזרה. או לכל הפחות לא ינסו להתקרב. מדי.
אני שבורה. מדי. כל כך. גם הלב שלי. מעוך. שבור. עצוב. תמיד עצוב.
הייתי מאוהבת. לא בטוחה שהייתי נאהבת. על בטוח הייתי נחשקת.
הייתי בכל כך הרבה מערכות יחסים. אבל לא באמת הייתי ביחד עם אף אחד.
אני ביישנית. אני מקללת. אני אמא. אני ילדה. אני מאהבת. אני לא טובה בשום דבר.
חוץ מהדברים שאני טובה בהם.
אני נושכת.
אל תתקרבו.
ביי.
