מקשיבה לאיזה ראיון מפגר בפיסבוק.
היא מספרת כמה זה היה דפוק וחולני בינהם. שהיא הייתה רק בת שמונה עשרה והוא היה בן שלושים ושש ומה הוא עשה לה ואיך הוא התעלל בה ואיך הוא אנס אותה. כביכול. וכו וכו וכו. ואני מרגישה את כל הגוף שלי מתעורר ומגיב. עד היום, אם הייתי צופה בראיון הזה הייתי מתרגשת מהזדהות. על מזבח הקורבן. אני אישה. גם אותי טירלולו במשך המון שנים. גם לי עשו. גם לי לקחו. גם אותי זיינו (ולא בהכרח בקטע נעים). ברצינות. זה אחד הדברים שהכי קשה לי לשמוע. כשיש ניצול. של כוח. של מעמד. של גיל. כשיש מניפולציה על מישהו חלש. זה מדליק לי את הסירנות במוח. כי זה מה שקרה לי. כמובן. אבל. היום. התגובה שלי הייתה אחרת. בהיתי במסך ושאלתי את עצמי למה כל הראיון הוא עליו. כמה הוא רע. כמה הוא פוגעני ודורסני. עשרים דקות של תמונות שלו וירידות על בן אדם שברור שיש לו בעיות. בלי אבל. אבל. לא שמעתי חצי מילה עליה. עכשיו. אני לא אומרת שילדה בת שמונה עשרה באמת יכולה לקחת אחריות על הנכות שנקרא לה - תמימות. אבל אחותי, את כבר מזמן לא בת שמונה עשרה ובנית קרירה על גב ההתעללות הזאת. הוא עשה לי הוא לקח לי ועכשיו אני אספר לכל העולם בשביל שהוא לא יעשה את זה לאחרות. באמת? בשביל שהוא לא יעשה את זה לאחרות? נראה לך שאין עוד מיליון ילדות בנות שמונה עשרה שיפלו קורבן להתעללות? אם היית מבינה למה את קורבן מלכתחילה - לא היית באה להזהיר נשים בטלויזיה. ראי ערך סימון לבייב. בואי נצא מהסרט שבו את חיה. בואי תקחי אחריות על עצמך. ותשאלי את עצמך- כמעט חמש עשרה שנים אחרי הסיפור איך מצאת את עצמך מול בן אדם כזה. נכון - הוא עשה לך גרומינג. גם נכון - שזה עבד עליך. תשאלי את עצמך למה זה עבד עליך? בואי תשאלי את עצמך גם למה חמש עשרה שנים אחרי את עדיין עושה ראיונות ומדברת עליו. במקום לעשות חשבון נפש עם עצמך. הוא בכלל לא רלוונטי. אפילו לא קצת. יש לו בעיות. אבל. חמודה. גם לך יש בעיות. בגלל זה הייתם ביחד. בקיצור. כמה זמן אנרגיה וכוח אנחנו מבזבזים על כולם. העיקר לא להסתכל על עצמנו. אלפילו לחצי שניה. פעם כתבתי על זה שיר. אבל רק עכשיו אני מבינה את זה באמת. בקיצור. שלום. שמי מל. ואני דפוקה ברמות קשה. ואני רוצה להבין את עצמי. ולאהוב את עצמי. אני רוצה להפסיק לחשוב שאני הכי נהדרת שיש. כי אני לא באמת חושבת שאני הכי נהדרת שיש. זה רק מנגון הגנה. אבל אני גם לא רק* חרא. אני גם הרבה דברים טובים ונעימים. אבל לא על חשבון הדברים הרעים. זה נבלה וזה טרפה ואני שונאת את עצמי. אבל גם אוהבת. קצת. לפעמים. בשקט. בשושו. בחרש. בלעג. אני חושבת שהחלק האחרון לא כל כך ברור. אחדד. אני רוצה ומוכנה לקחת אחריות על עצמי. סוף סוף. במקום להאשים את כל העולם ואמא שלו בדבר הזה שנקרא - אני. בטיפול האחרון צחקתי על עצמי מלא. מניתי את כל התירוצים. את הבטן המלאה שלי על כ ו ל ם. לא יכולתי להפסיק לצחוק. כשאמרתי זה בקול זה נשמע מגוחך כל כך. וגם מפחיד. כי אם אין לי את מי להאשים יותר. מה זה אומר?
רות. עבור. אני צריכה זין.
