הכל הפוך. אני הפוכה.
גמורה. פיזית ונפשית. לא יודעת מי אני ומה שמי ומה מקומי.
אבל דבר אחד אני יודעת - הגיע הסוף לכל בלבולי השכל.
לכל הזייניים שמנסים להשתרבל לכוס המתוק שלי. והוא באמת מתוק. ויפה. וטעים. וצר. אבל יותר מכוס הפנטזיה שלי - אני.
אני הפנטזיה.
רוב מערכות היחסים שלי היו קשות. זאת אומרת, היו שידור חוזר של דינמיקות לא בריאות. וזה בלשון המעטה.
זה לא הגברים שהיו מפגרים. זאת אומרת. הם היו.
אני הייתי מפגרת בתמורה. ביחסי גומלין של פיגור.
נכנסתי שלא במודע לזירה. למשחק מכור מראש.
תפעלתי אנשים במניפולטיביות של תבייש סוכן מוסד.
כיוונתי והכוונתי. וכבר כתבתי על זה בעבר - היו לי הרבה מערכות יחסים. מיניות ולא מיניות כאחד. ומכולן - למדתי.
את עצמי. על עצמי.
חיפשתי בהן את כל מה שהיה חסר לי כל החיים.
חיפשתי קונטרה לחסכים. אי אפשר לקרא לזה אהבה.
אי אפשר לקרא לזה מערכת יחסים.
אני מרגישה שכל קשר שהיה לי עם גבר - העיף אותי גבוה. מחוץ לחלל. מחוץ לתודעה. וסוף סוף נחתתי. ושברתי כל עצם בקיום של עצמי.
אני חושבת שאני סוף סוף מוכנה לדבר האמיתי.
את החסכים שלי - אני משאירה לעצמי.
לראות. לחבוש. לקבל. לחבק. לכוון למקומות של עשיה.
לעשות תיקון מול עצמי. אך ורק.
אז מה נשאר?
אם החסכים מפסיקים להיות דלק?
מי נשאר?
אני רוצה את מה שחשבתי שלעולם לא אוכל לקבל.
את הכל.
אבל זה לא שלא יכולתי לקבל את מה שאני באמת רוצה.
אף פעם לא ביקשתי.
מעולם לא חשבתי לבקש. כי פחדתי שלא אקבל. וכמה כייף זה לא לקבל - איזה סינון מדהים זה.
אני מוכנה לבקש. הכל.
אני מוכנה לכל הסירובים שבעולם.
בשביל כן אחד. מתאים. מתוק. חזק. מדוייק.
כן.
כן.
כן.
אמן.
