זר ומנוכר.
אני קמה בבוקר אבל לא בדיוק מבינה מי מנהל את המבצע הזה.
לזוז. לנהוג. לדבר. מרגישה שיצא ממני כל אוויר. שזרם ממני כל הדם. ובעיקרון אני כל הזמן חושבת מחשבות רעות. שזה לכשעצמו אולי לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. זה נותן לי הפוגה מעצמי. מהעצב. מהקושי. מהדמעות.
הייתי מאוד רוצה שבגילי המופלג הייתי בדרכי לאיזה אופק זהוב. חוף נעים. משהו שמרגיש טוב. אפילו קצת. אבל במקום זה אני באיזה אבדון. הייתי רוצה לומר אבדון לא ברור. אבל הוא ברור לי נורא. אני לא שואלת את עצמי למה דיכאון. למה מחשבות אובדניות. בשלב הזה אני מנסה להבין איזה גאונות יש באנשים להמשיך לחיות את החיים שלהם כאילו כלום. אני חושבת שפיצוח מנגנוני הכחשה שווה ערך לקפיצה מגשר. יש כאלה ששורדים. אבל לא בדיוק. בכל מקרה. בטוח שהכל מרגיש יותר רע ממה שהוא באמת. ואולי זה רק שקר שאני מספרת לעצמי בשביל כמה רגעים של חסד.
אבל היי. אני בלונדינית. רזה. נוהגת בב.מ.וו.
האבסורד שבחיים. עד מתי.
