הרופא אמר שחובה להשתין אחרי קיום יחסי מין. זה מונע דלקות בדרכי השתן.
חניתי רחוק מהבית. שהשכנים לא יראו אותי בוכה ברכב.
הכל מתקדם. לכאורה. חוץ מהבפנוכו. הבפנוכו במצב ריקבון מתקדם (אה. רגע. גם זה מתקדם😂) וזה עולה כבר לעיניים. ויוצא מהן. אפילו לא בדיסקרטיות.
אני אף פעם לא מתקלחת אחרי הפגישות עם אבוש. אני רוצה את הריח שלו עלי. אני כל כך תשושה נפשית שאפילו לא גמרתי. למרות שכמעט.
נפגשנו כמו שני הזרים שאנחנו. אפילו שעברו שמונה שנים. גם אנחנו הישתננו. מוזר לעבור כל כך הרבה שנים עם מישהו שהוא כלום בחייך.
האור היה כבוי, הווילונות מוגפים. ישבתי על הכסא בפינה וחיכיתי שיכנס. הוא פתח את הדלת בשובבות האופיינית לו. והוא רק בן אדם. רגיל לחלוטין. הלב שלי החסיר פעימה. הוא התיישב על הכסא מעברו השני של השולחן. וכמה דקות ניהלנו שיחת חולין.
משנסתימה, קמתי באיטיות מהכסא וניגשתי אליו. טיפסתי עליו כמו תינוקת וחיבקתי. חזק. אח״כ התפשטנו. שיחקנו באמא ואבא והחלפנו נוזלי גוף. מעברו של הקיר, שמענו אנשים מזדיינים. נרשמה גמירה גרנדיוזית. וכדי שהמעבר לא יהיה חד מדי, הוא קיבל הודעה מאישתו ממש שניה אחרי שמילא אותי בזרע. יש לו סיבה לרוץ. נכנס למקלחת. התלבש. זרק כסף על השולחן וברח. לא לפני שהוא וידא ״שאני בסדר״. אני מקווה שאני לא גורם לך להרגיש לא טוב. לא, אבוש. אתה גורם לי להרגיש כמעט טוב. והכמעט בכלל לא קשור אליך. אלא לחושך שמתפשט בתוכי ומעבר אותי. נבגים נבגים.
לא זוכרת מה רציתי לומר. זה לא משנה בכלל.
אה. שיש תוכנית לימודים חדשה שמעניינת אותי. כי אם כבר בתנועה. אז למה לא למות על הדרך. תרתי. זה הולך לתרגר לי את החיים. החלטתי שאני מגישה מועמדות למלגה. ואם יקבלו אותי - אני על זה. ואם לא. לא בטוח שיהיו בי הכוחות להתעקש.
ועם כל הכבוד לקורות החיים. בסופו של דבר אנחנו שוכבים מתחת לאבן שיש. בעלה של חברה שלי מזכיר לי כל יום שישי כשהוא מבקר אותה בבית העלמין.
גם לכם יצא מלנכולי לקרא את כל זה עם המוזיקה?
עכשיו תתארו אותי עם דמעות בשביל להשלים את התמונה.
סתם דברים לא קשורים - סוף סוף קיבלתי את המגפיים למדים.
אני קוראת עכשיו את הספר של אשלי מונטגיו והוא מעיף לי את הסכך. ברמה של תובנה בכל משפט. אני קוראת גם את ספר העבודה של רוברט פיירסטון, שנכתב כהמשך לספר the fantasy bond, וגם ספר העבודה הזה עושה בי שפטים.
טוב. עוד פיפי. ביי
