הרצון הזה, להיות משהו שאני לא. הרצון הזה, שלא להשתייך ללוזרים שמתכנסים כל ערב סביב ביב השופכין הזה שנקראים החיים שלהם. שכאילו, למרות שבאתי מאיפה שבאתי, שעליתי על איזה טיל שהרים אותי הרבה יותר גבוה מכוּלם. הרצון הזה להשתייך למשהו שבחיים לא אשתייך אליו. או בשמו האחר, האנשים הנורמלים. במרכאות. וגם. שלא במרכאות. הקווים המקבילים של הרצון להתקרב והרצון להתרחק. וביניהם, כמו בכביש מהיר, הרצון למוּת. חוסר השייכות. לאף מקום. לאף אדם. לשום קבוצה. אני מפלצת. אני שונאת את כולם. וכולם מאוד מתקשים לאהוב אותי. איך יכול להיות שאחרי ארבעים שנה במדבר, אותה סכין נכנסת בדיוק לאותו הלב בדיוק באותו העומק ואני נזרקת ליום הזה שבו עמדתי מחוץ לדלת של חברה שלי. ודפקתי בדלת. ובכיתי. והיא לא פתחה לי את הדלת. ואני לא יודעת בדיוק כמה ימים בכיתי ברצף. שאני אכן. בלתי נסבלת. בעיקר לעצמי.
זה פוסט שכתבתי אתמול. ולא פרסמתי. אתמול היה יום קשה.
כזה שכלל בכי בלתי נשלט ואיפור שחור מרוח על כל הפנים. שהועמדו יפה מאוד להקפות של שמחת תורה. זה בדוק. אני לא יכולה להיות ליד אנשים.
אני גם לא יכולה להיות עם עצמי. אז אני באזור דמדומים. ריק. ממה שאני רוצה וצריכה. ומלא. בכל הסיבות - למה.
אין לי מושג איך אני הולכת לשרוד את גיל המעבר.
אני מרגישה שהמחזורים שלי חזרו להיות באותה העוצמה שבה הם התחילו.
פיזית, המחזורים שלי מושלמים. קצרים. סדירים. בריאים. אבל ההורמונים?
אני מרגישה אותם מעיפים אותי לכל הרוחות. חזק. מדי.
לא סתם הסטטיסטיקה של נשים שגומרות על עצמן היא בדיוק בגיל הזה. שבו. את מרגישה כאילו את שוב פעם בת 17. רק שהפעם במקום להרגיש כאילו את בסרט פורנו, את מבינה שאת בסרט אימה. כי הורמונים מערבבים לך את הראש. המחשבות. הרגשות. ובגיל ארבעים. כבר ממש יש מה לערבב.
אני ממש רעבה.
