כמה קצת צריך בשביל למלא את הלב שלי? מעט מאוד.
אבוש תמיד דואג לשלם על המלון. בלי יוצא מהכלל. הוא אוהב לזרוק את הכסף בהפגנתיות על השולחן. או לדחוף לי אותו לתוך החולצה. ולצאת מהחדר כאילו הוא איזה ג׳ון שקיבל שירותי מין בתשלום. אבל אני סוטה (גם).
בפעם האחרונה הוא שכח. ואמר שישלח לי. אני מצפה להעברה. כלשהי.
ואבוש. כיאה לאיש בדורו. מחליט לשלוח לי מכתב. בדואר. טוב. שולח. מחכה. מחכה. כבר חוששת שמישהו הרגיש את הכסף במעטפה - וניכס לעצמו.
חזרתי הביתה בלילה וראיתי משהו מציץ אלי מתיבת הדואר. מכתב. עם בול, הכתובת שלי; המיקוד. מחוק בעט. וכתוב מחדש. אם לא הייתי מצפה למכתב - הייתי חוששת שמישהו שלח לי אנתרקס. עולה הביתה. המכתב נראה כמו המכתבים שהילדים היו שולחים לי ממחנה הקיץ. פותחת את המכתב. בפנים, הכסף למלון. עטוף בנייר. ועל הנייר - ציור של ♥️.
אני יודעת למה אני קשורה אליו כמו כלב לגדר.
לא. זה לא בגלל שהוא משפריץ לתוכי מזה שמונה שנים.
זה בגלל שהוא חבר שלי. מלשון חברוּת. וחוץ מהפה שלו. מהידיים שלו. מהריח שלו. ומהזין שלו. אני אוהבת שאנחנו חברים. זהו.