אני. לא. מבינה. מה. לעזאזל. קורה. איתי.
כשהייתי בתיכון חשבתי שיש לי מחלת נפש. מצבי הרוח. העליות הירידות. הכל היה חד. חד מדי. לקח לי רגע לקשר את זה להורמונים. וברגע שקישרתי - פחות פחדתי מהטירוף. הוא היה מגיע. וחולף. עד שהכל התייצב. יחסית.
הורמונים בגיל ההתבגרות. זה משהו ששום דבר לא משתווה אליו (האם?😂, רגע..). הגוף משתנה. ההורמונים מפוצצים כל תא בגוף. החרמנות. הפריחה. של הגוף. הנפש. הכל במסלול מהיר ומטורף. האוּנה הקדמית - בטלה ואינה מתפקדת. אפילו לא קצת. ועל כן, הטימטום המתמשך שחווים המתבגרים.
ובכן. שרדתי בכדי לספר.
חשבתי שכל הסיפור הזה של גיל המעבר יהיה משהו לכיוון השני. של שכחה. מוות איטי. ריקבון מתמשך. ובעוד אני מרגישה תשושה ועייפה כל הזמן, העור שלי פאקינג זורח. והמוח שלי על מיליון קמ״ש בשניה. אני מתה. וגם על אדרנלין מטורף. בהיי. מרגישה שהעור (הפעם המטאפורי) שבקושי היה - נעלם לחלוטין. שום חוצץ בין מה שבפנים לבחוץ. אני על סף דמעות תמידי. בוכה. כל הזמן. יש לי פלאשבקים מאוד מציאותיים לכל מיני זכרונות. כאילו כל החיים חולפים על פניי. זכרונות לא קשורים. הכל צף. חם לי. קר לי. אני רעבה. אני לא יכולה להסתכל על אוכל. בא לי למוּת. אבל גם בא לי מאוד לחיות. להזדיין. אני מרגישה שהמוח שלי נ מ ס. אני לא יכולה להתרכז בשום דבר. אני רוצה לישון. אני רוצה לרוּץ. אני יוצאת. ויוצאת. ויוצאת. מתלבשת. מתאפרת. מפחיד לי לחשוב איזה טירוף אני משדרת. פיזית ומנטאלית. איזה שיבוּש - אמא. העצבים. הרגישות. הפגיעוּת. אני מרגישה כאילו אני בת 17 שוב. זה לא חייב להיות חלום רע. בגיל שבע עשרה היה לי חבר במילואים והייתי מזדיינת כל יום עשר פעמים ביום. מאוהבת עד כלות. אבל הכל גם היה על טונים מטורפים. זה יתמתן? כן? כן?😱
עורכת ומוסיפה. כי מקשיבה לזה עכשיו.
תודה ששלחת 💋
מישהו יכול להכניס אותי להריון? 😂🤦♀️
