אתמול התעוררתי בתשע בבוקר אבל קמתי מהמיטה רק ב 14:00.
לא היה בי שום רצון לצאת מהמיטה. רחמתי על עצמי. הסחתי את עצמי. גמרתי. כשסוף סוף קמתי מהמיטה, לא יכולתי להפסיק לבכות. התקלחתי בדמעות. קניתי אוכל בדמעות. בכיתי - לתוך האוכל. בכיתי על ההליכון. ולמרות שסיימתי הכל יחסית מוקדם איכשהו הצלחתי ללכת לישון לקראת הבוקר.
היום, אחרי שהסעתי את הילדים לבית הספר - לקחתי את עצמי ליער.
הסתובבתי שם. עם עצמי. ולא בכיתי. צילמתי תמונות. ולא בכיתי. הסרטתי. ולא בכיתי. חזרתי הביתה. ישבתי ברכב כהרגלי. נסעתי לסוּפר לקנות אוכל. הכנתי צהריים. לא יצא כמו שרציתי (נושא חיי😂), שמתי מוזיקה, הכנתי קפה ויצאתי למרפסת לקרא בשמש. שלחתי הודעות זימה לאבוש. שלא כהרגלו ביום עבודה - שיתף פעולה. עומד לו.
בין לבין, צחקתי על ועם עצמי בקוֹל. אני באמת חיה בסרט.
יש לי חיים מדהימים. אני יכולה לעשות מה שבא לי. מתי שבא לי. אני לא עונה לאף אחד. יש לי מהכל. אני בריאה. אני נראית הכי טוב שאי פעם נראיתי. אני מרגישה טוב בגוף שלי. אני מתאמנת. אפילו יש לי כלב של נסיכות (באמא. פומרניאן לבן😜). תיקי מעצבים. נעליים שלעולם לא אספיק לנעול. ספרים שלעולם לא אספיק לקרא. תקליטים שגם אם אתחיל להקשיב להם מעכשיו - לא אסיים. כרטיסים לאופרה. לבלט. לפילהרמונית. אני עדיין חרמנית. ורטובה.
אבוש ממלא אותי מדי פעם. חמרים מוציאים אותי לדייטים.
על מה אני בוכה? למה אני עצובה?
