למה שיעבור יום בלי דמעות. אבל. לא בגלל מה שחשבתם. למרות שדמעות הן דמעות. מאצ׳ בטינדר. יאללה סבאלה תתקשר בדיוק נכנסתי לרכב.
מחייג. היי. היי. בלה בלה בלה. בלה. מה הסרט האהוב עליך? The professional תספרי לי למה את אוהבת את הסרט הזה?
ממממ מתחילה לחרטט אותו שכל החיים עברתי ממקום למקום. באופן כפייתי (שלא מבחירה) וכמו לאון הרגשתי מנותקת מהכל ומכולם כל הזמן. אני לעצמי עם עצמי מול עצמי. וזה היה יפה בעיני, המשפט שהוא אמר למתילדה בפעם האחרונה שהוא ראה אותה. שהקשר (האנושי) שנבנה שם בעל כורחו, גרם לו לרצות להיות מאושר. קשוּר למשהו. למישהו. חסכתי ממנו את המוטבים של הילדה שמאוהבת בדמות גברית בלתי מושגת. שמחפשת הגנה ואהבה ומוצאת את זה בו. ואיך שאני מחרטטת העיניים שלי התמלאו בדמעות.
“You’ve given me a taste for life, i want to be happy sleep in a bed have roots… “
כי גם אני כל החיים מחפשת להוריד שורשים. איפשהו. עם מישהו.
ואם יש אכזבה על משהו שלא באמת הצלחתי לעשות - זה זה.
לא יודעת אם אני בכלל מסוגלת. אבל אני כל הזמן רוצה.
