עוד לפני יום ההולדת שלי, שהיה מחורבן לפי כל הדעות - הרגשתי שהחיים נגמרו לי. תרתי. עם כל מיני הסברים מפגרים כמו, עברתי כל כך הרבה בחיים שלי. התחתנתי צעירה, ילדתי צעירה, התגרשתי צעירה. מה נשאר לי?
ככה אני מסתובבת בעולם, אומרת לעצמי שפעם אנשים היו חיים רק עד גיל 40 ומשם כל יום הוא באמת בונוס. עכשיו שנופלים לי כל האסימונים (לפעמים הרבה בבת אחת) אני מבינה שההרגשה הזאת נבעה בעיקר בגלל שהטוסטסטרון שלי בירידה. איזה הורמון זה. מזל שהוא רק בירידה ולא לגמרי מחוץ למערכת. הרגשה, שאי אפשר לתאר. בעצם אפשר, אבל אין לי כוח.
עייפות חרדה דיכאון חוסר מוטיבציה, שינויים בשיער קשיים בשינה וכהנה וכהנה. כל הכייף 😄
אנקדוטה לא קשורה אבל קשורה (לכל מה שאני כותבת עליו בזמן האחרון), ניהלתי שיחה עם אישה בת 92 במקום שבו אני מתנדבת. פשוט. אישה. מקסימה. מפה לשם, כמה דקות לתוך השיחה אני שואלת אותה מה יש לה ליעץ לי (מסתבר שאני כבר עושה את כל מה שהיא מיעצת). אני מתחילה לבכות לה, שאיך אני הולכת לשרוד את גיל המעבר הזה. והיא בתגובה מבטיחה לי שאשרוד. ושהכל יהיה בסדר. כמובן ששפכתי עוד דמעות.
בקיצור. החלטתי שאני הולכת לקבוע תור לרופאה שלי. אבל לפני זה אני מנסה לאסוף כמה שיותר מידע בשביל לבוא מוכנה.
תקשיבו. אני חושבת שאחד הדברים שבאמת מטרידים אותי הורמונים או לא, זה באמת העובדה שעכשיו אני מרגישה את זמניות החיים. הארעיות. וכמה שהכל לא מובטח. קצת יוצאת מהניתוק של עצמי ומבינה שהכל זז ומשתנה. ואני על ציר הזמן.
מה שטוב (לי) הוא העובדה שאני לא על שום דבר. לא נוטלת תרופות. לא נוטלת אמצעי מניעה הורמונליים. לא עושה סמים לא שותה אלכוהול בהפרזה (אם בכלל) ולא מעשנת (למרות שמאוד מאוד אוהבת). לכן, אין יותר מדי דברים שימסכו לי סימפטומים ו/או שינויים בגוף ו/או מצב רוח.
וזה מגיע כבר זמן מה. אחרי כמה ימים של היסטריה ופחד אלוהים מהשינויים והמוות המתקרב, אני מתחילה להבין שאולי לא הכל כל כך נורא וקודר כמו שאני מרגישה. אני עושה כל כך הרבה דברים נכונים. מבחינת תזונה ופעילות גופנית. דברים חשובים. ויש דברים שאני באמת צריכה לשפר כמו שינה (הולכת לישון מאוחר קמה מוקדם, חוסר שינה כרוני), וניהול לחץ. שמי בכלל יודע לנהל לחץ? לא אני.
עוד רובד חשוב, שממש משפיע על ההורמונים הוא הרובד הנפשי. ופה אני בכלל בפוֹר של הלייף. אני לא מרצה כמו פעם ולא נמצאת במערכת יחסים רעילה וסהכ החיים שלי חמודים ונסבלים. (אמרתי, סה״כ). אני בעיבוד הטראומה שלי מזה שנים. מדייקת את עצמי מזה שנים. הרבה פעמים הפן הזה מעיף נשים לקיבינימט. אני בפלונטר מאז הגירושים. אז זה לא נופל עלי כרגע באופן פתאומי. אני נוטלת תוספים קבוע מאז שחליתי בקוביד, ויטמין b ויטמין d ועוד כל מיני. משתזפת כמו בת זונה (זה חשוב), נוטלת מגנזיום.
אני מנסה להוריד את מפלס החרדה ולהכין תוכנית פעולה (לא הפורטה שלי😄).
אבל רק עצם הידיעה ממש עוזרת לי לא להתפרק לחתיכות. אני מרגישה כמו שהרגשתי בהריון. חרמנית. ותמיד במצב רוח מעורער. צוחקת. ואז בוכה. ולחילופין.
מה עוד שהבריאות ההורמונלית שלי, יחסית - מושלמת. יש לי מחזורים מהממים. קצרים. סדירים. וחוץ מהפן הרגשי כמעט ואין לי שום תופעות פיזיולוגיות של כאבי ראש או כאבים אחרים. אלה חדשות טובות מאוד. ההורמונים שלי מתפקדים כראוי וראוי להסיק שככה יהיה גם בהמשך.
זהו.
אולי החיים לא נגמרו.
אולי אני צריכה רק להסתגל. לפרגן לעצמי בשינויים שיטיבו איתי עוד יותר.
ולהמשיך להיות בת זונה מגניבה חמודה בלונדינית וחרמנית.
איזה יום היום? 😂
