על הפסקול בבייבי בום? בוא תארגן את הפסקול לחיים שלי.
11 ימים של גיהנום. אף אחד לא באמת חייב לראות מישהו שהוא אוהב כמעט מת לו מול העיניים.
אני מרגישה שהיקום באמת מנסה, בהתחלה בעדינות ועכשיו בצורה קצת יותר אגרסיבית לגרום לי לראות משהו מאוד ספציפי.
(אני לא אחראית על השיעורים של הצד השני).
ואני סרבנית. עשר שנים סרבתי לראות ולהבין משהו שהיה ברור כשמש. אז אם לא ככה אז בדרך אחרת, וליקום יש דרכים יצירתיות, ארגז כלים מלא בכל טוב. המפיק והמוציא לפועל עובדים יד ביד, ואז הם מחכים...אולי הפעם?
אני חייבת להודות, הם נתנו עבודה טובה. מצויינת אפילו. ואומנם עכשיו הכל קצת מתבהר - אני עדיין מסרבת למסר. עקשנות היא לא תכונה רעה. לא בעיני לפחות. יש משהו בבן אדם נחוש שמסרב להניח, לוותר. אני אוהבת את התכונה הזו בי. כל כך הרבה טוב יצא לי מזה.
אני לא באמת בטוחה למה אני מתקשה לוותר.
הרי יש לי את כל הסיבות שבעולם, הרי אין באמת סיכוי אמיתי. גם אם הרעש מסביב היה הופך לשקט. הרעש הפנימי עצום.
בשיחה האחרונה שלנו אמרת שאתה כמו אמא שלך. היא עברה חיים לא פשוטים וחלתה בסרטן שלוש פעמים עד שלבסוף נכנעה למחלה בפעם השלישית. לא יצא לי להכיר אותה, אבל יש לי הרגשה שאני והיא דומות בהרבה מובנים. לא סתם נמשכת אלי כמו תינוק שמחפש את השד של אמא.
(איזה מוזר שחלמתי עליה אתמול בלילה? איזה מוזר זה לחלום על מישהו שמעולם לא פגשת)
אבל אמא יש אמא. ואין לה תחליף. כמו שאבא הוא אבא- וגם לו אין תחליף. ותאמין לי שחיפשתי (ועדיין אני תקועה על אחד).
אני לא בטוחה מה רציתי לומר. עבר יום ולא קיבלתי עידכונים על מצבך. מניחה שאם היית מת היו מספרים לי. אחרונה.
אני מסתכלת על הקטנים שלנו ולא יכולה שלא לתהות שמהנישואים האלה, הם הדבר היחיד שיצאתי איתו. כל השאר עוד מעט יגמר וכל האחרים בזה הרגע איבדו כל קשר אליהם.
ואתה?
אני לא יודעת.
אולי נפגש יום אחד שוב. ואולי לא.