כולנו רוצים שיקבלו אותנו *כמו שאנחנו בדיוק.
אבל אם להיות כנים עם עצמנו, אנחנו *עצמנו לעיתים מאוד רחוקות.
יש לנו מסכה לכאן ומסכה לכאן. ועוד מיליון לאוסף.
ואז אנחנו מבקשים, קבלו אותי כמו שיש רק שאף אחד לא באמת יודע מה יש.
יש פיסות מאיתנו כאן בכלוב, באמנות שלנו, ביננו לבין עצמנו אם אנחנו מעזים.
מול אנשים אחרים אנחנו מי שאנחנו חושבים שהם ירצו ו/או יקבלו.
וזה מעייף.
כשאני חושבת על זה אני האמיתית נמצאת איפשהו. אף פעם לא מול אחרים בחיים האמיתיים.
ויש כאלה שמולם זה זולף, קצת. טיפות קטנות מצליחות לעבור דרך הסדקים. ואל אלה אנחנו נדבקים כמו דבר מגע. הם ראו ולא ברחו. ולא נבהלו.
אבל אלה רק טיפות. ועם הטיפות האלה הם יוצרים מפלצת חדשה שלא דומה לנו בכלל. ולזה אנחנו נתפסים. לשקר שהם המציאו עלינו.
אל תחזור למה שאתה חושב שאתה מכיר. אתה לא מכיר אותי. בכלל.
אני לא מכירה אותך. בכלל.
סקס הוא רק עוד שקר שדרכו אנחנו חושבים שרואים אותנו. את הצרכים שלנו. את הרצונות שלנו. אנחנו שמים על המשקל את הכל. והתמורה לא מגיעה. לעולם.
אז מי אני בלי הסקס? (וכבר הרבה זמן בלי).
אני קטנה ומפוחדת. אני חבויה וכבויה. אני כל כך עמוק בפנים שאפילו אני לא מצליחה למצא גישה לעצמי. אז אתה? אתם?
בדיחה.
