Dark Metamorphosis

האם במקרה יש לכן את אחד מהצעצועים האלו,ומישהי יכולה לומר לי אם הם עושים את העבודה? (אפשר גם בפרטי).

 

TNX🩷

 

 

𝓘 𝓯𝓮𝓮𝓵 𝓵𝓲𝓴𝓮 𝓘’𝓶 𝓫𝓻𝓮𝓪𝓴𝓲𝓷𝓰 𝓺𝓾𝓲𝓮𝓽𝓵𝔂 𝓯𝓻𝓸𝓶 𝓽𝓱𝓮 𝓲𝓷𝓼𝓲𝓭𝓮.

𝓛𝓲𝓴𝓮 𝓼𝓸𝓶𝓮𝓽𝓱𝓲𝓷𝓰 𝓲𝓷 𝓶𝓮 𝓲𝓼 𝓼𝓬𝓻𝓮𝓪𝓶𝓲𝓷𝓰, 𝓫𝓾𝓽 𝓷𝓸 𝓼𝓸𝓾𝓷𝓭 𝓬𝓸𝓶𝓮𝓼 𝓸𝓾𝓽.

𝓘 𝔀𝓪𝓷𝓽 𝓽𝓸 𝓬𝓻𝔂 𝓼𝓸 𝓫𝓪𝓭𝓵𝔂… 𝓪𝓷𝓭 𝓘 𝓳𝓾𝓼𝓽 𝓬𝓪𝓷’𝓽.

 

השיחה הטלפונית עם חברה שלי פירקה אותי נפשית. ככה זה כשמעמידים לך מראה מול התהומות שלך ומציפים אותם מולך. ההרס העצמי שלי רוצה להשתחרר, לצאת לחופשי, ואני כולאת אותו בתוכי. ואז אני מרגישה כל כך מוצפת, כי אין לי שום שחרור ושום דרך להתפרק.

ואת גם לא יכולה להוציא אותו לחופשי, לא כשיש לך אחריות. זה כבר לא כמו פעם, כשהיית לבד, בלי ילדים. כל דבר שהיה מוציא אותך מאיזון נפשי, היית נותנת להרס העצמי לפרוח.

היום אני צריכה להיות חזקה ויציבה בשבילם. אבל הנפש שלי מלאה. כבר יומיים שאני בתוך מצוקה פנימית, כל כך מתוסכלת וכואבת, ואין לי איפה לפרוק את זה,ואני לא נותנת למניאק רנדומלי ולא רנדומלי להתעלל לי בנפש כדי שאשחרר את זה קצת.

פעם האמנתי לכל מה שפמיניסטית רדיקלית הייתה אומרת. אפילו יש לי אלפי ספרי פמיניזם שעוסקים בתחום הזה.

אבל אז נכנסתי לעומק הפמיניזם והבנתי דבר אחד ברור: גברים נתפסים כרעים גם אם לא עשו דבר, גם אם רק נשמו.

ואם חס וחלילה יש גבר מוכה, זה לא נתפס באותה צורה כמו אישה מוכה.

ועד כמה שהפמיניזם הרדיקלי מנסה לייצר תחושה שמערכת המשפט לא נוטה לצד האישה,ושלא מאמינים לנשים,אני דווקא רואה עד כמה המשחק מכור. לא משנה עד כמה הגבר ינסה להוכיח את חפותו, המילה של האישה תהיה כמעט מוחלטת ומוצדקת.

וכאשר עורך הדין של הגבר מצליח להוכיח שמדובר בתלונת שווא,האישה יוצאת ללא שום עונש על כך.

ואילו אם זה היה גבר, הוא היה נאשם על תלונת שווא.

עכשיו,אני לא אומרת שמערכת המשפט בישראל בעבירות מין הוגנת כלפי נשים. היא רקובה מהיסוד, אבל זה נושא אחר שאולי אכתוב עליו בפוסט אחר.

וזה עצוב לי שהגענו למצב כזה שאין באמת צדק, ושנשים נשארות קורבנות ומתקרבנות, ועדיין רואים בנו חלשות ומסכנות.

זה מה שהפמיניזם הרדיקלי עושה בעיניי, הוא עושה לנשים עוול הוא משאיר אותנו עדין תחת הכותרת- " נשים הן חלשות וצריכות הגנה בלי סוף,ונשים הן קורבן."

נכון שלאורך רוב ההיסטוריה הגברים היו הצד הפוגע, אבל יש גם מקרים שבהם נשים היו הצד הפוגע,ולא נותנים לזה מקום. 

וזה מה שמכניסים לנו למוח, שאנחנו חלשות,שאנחנו הקורבן שאנחנו עדין במאה ה20,שלא התקדמנו בשום שלב בחיים והשגנו זכויות שלא בהכרח מטיבות לנו.

אני בעד שוויון תעסוקתי וכל מה שנלווה לזה, אבל גברים ונשים שונים במהותם. אין מה לעשות, זו ביולוגיה, זה DNA וזה מדע.

יש לנו מערכות מין שונות, מוח שפועל אחרת ומפרש דברים אחרת, ועוד הרבה הבדלים. מחקרים במדעי המוח מצאו הבדלים ממוצעים בין נשים לגברים לא רק במבנה אלא גם בתפקוד.

למשל,מחקר שפורסם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences הראה הבדל בדפוסי קישוריות במוח: אצל נשים נמצאה יותר תקשורת בין שני חצאי המוח, בעוד שאצל גברים נמצאה יותר תקשורת בתוך כל חצי מוח. בנוסף,מחקרים בתחום הנוירואנדוקרינולוגיה מראים שלהורמונים כמו טסטוסטרון ואסטרוגן יש תפקיד בהתפתחות המוח כבר מהשלב העוברי,והם משפיעים על אזורים שקשורים להתנהגות, תגובתיות לסטרס ועיבוד רגשי. כלומר, קיימות נטיות שונות באופן שבו המוח מעבד מידע ומגיב למציאות בין נשים לגברים.

בפועל, זה יכול להתבטא גם בהתמודדות עם מצבי לחץ וקונפליקט, תחום שנחקר בפסיכולוגיה ובהבדלים מגדריים. מחקרים מצביעים על כך שנשים בממוצע נוטות יותר לעיבוד רגשי ושיח סביב החוויה, בעוד גברים בממוצע נוטים יותר לתגובה ממוקדת פתרון או הימנעות זמנית לצורך ויסות.שוב, מדובר בנטיות ממוצעות ולא בכלל מוחלט.

ההבדלים האלה לא אומרים שכל גבר או כל אישה הם אותו דבר, אבל הם כן מסבירים למה יש נטיות שונות באופן שבו המוח מעבד מידע ומגיב למציאות בין נשים לגברים.

אנחנו בחיים לא נוכל להיות שווים במובן של להיות אותו דבר.

שוויון אמיתי לא אומר למחוק הבדלים, אלא להכיר בהם בלי להפוך אותם לחולשה או ליתרון.

זה אומר להבין שאנחנו שונים, ולתת מקום לשונות הזאת בלי להקטין אף צד ובלי להרים צד אחר על חשבונו.

זה אומר להפסיק לנסות להתאים את כולם לאותה תבנית, ולהתחיל לראות בני אדם כמו שהם באמת, עם מורכבות, עם חוזקות ועם חולשות.

ולנסות לצאת מהמעגל הזה של הקורבן כי זה לא עוזר לנו בכלום.

ולפני שחלק כאן יקפצו עליי,תקראו את זה בעיון רב ותשמרו על היגיון.

שוחחתי עם חברת הנפש שלי.

היא עכשיו בטיול הגדול שלה, לבד, בתאילנד. כמו תמיד, הכל התחיל ממשפט אחד קטן שאמרתי לה:

"הלוואי שיהיה לי את האומץ לעשות את זה יום אחד."

ומשם זה גלש לשיחת נפש. שיחה כזו שמפרקת אותך מבפנים. בכיתי, וגם היא. היא הזכירה לי מי הייתי לפני שהכל קרה. היא הזכירה לי שאני לא אשמה. היא הזכירה לי שמותר לי לחיות.

היא החזירה לי רגעים של מי שהייתי פעם. של שמחת החיים שהייתה בי. של החופש, של הרצון לצאת, לבלות, להרגיש. היא אמרה לי שזה שילדתי ילדים לא אומר שאני צריכה לכבול את עצמי. שהמצפון שלי צריך להשתחרר, לא להעניש אותי.

ואני יודעת את כל זה. עמוק בפנים אני יודעת. אבל משהו בשיחה הזו ניער אותי באמת, כאילו מישהו פתח חלון במקום שהתרגלתי לנשום בו אוויר סגור כבר חמש שנים.

הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להזניח את הנפש שלי. אני חייבת להתחיל טיפול, לא מתוך חולשה אלא מתוך רצון לחזור לעצמי. לחזור לנשום, לחזור להרגיש, לחזור לזרוח.

כי אני מתגעגעת אליי.

אל מי שהייתי לפני שהפחד נכנס לכל פינה. לפני שהלב למד להצטמצם כדי לא להיפגע.

אני מתגעגעת לצחוק שהיה יוצא ממני בלי לחשוב, לרגעים שבהם הייתי קמה בבוקר עם רצון לחיות, לא רק לתפקד. מתגעגעת לגרסה שלי שלא ביקשה רשות להיות.

אני צריכה להפסיק להיות אישה בגיל 31 שמרגישה כאילו היא בת 60.

להפסיק לחיות בעייפות שלא שייכת לי. להפסיק לדבר לעצמי כאילו כבר נגמר לי הזמן. להפסיק להתנהג כאילו החיים שלי כבר מאחוריי, כשבעצם הם עוד לפניי.

אני רוצה להיזכר איך זה להתרגש. איך זה לצפות למשהו. איך זה לצאת מהבית לא רק כי צריך, אלא כי בא לי. כי אני רוצה להרגיש, לראות, לחוות.

אני רוצה לחזור להיות קלילה יותר, חיה יותר, נוכחת יותר. לא כבויה. לא שורדת. חיה באמת.

אני רוצה לחיות, לטפס על הקושי הכי גדול שלי ולצלוח אותי.

אני רוצה להיות אמא מאושרת, אמא שהילדים שלה יראו שהיא מגשימה את עצמה.

אני רוצה להרגיש שזה לא עול אלא כיף.

שיהיו לי כוחות לחנך אותם להיות ילדים טובים, עם ערכים טובים.

מגיע לי להכיר את עצמי מחדש ולדעת מה מסתתר מאחורי כל החומות והמסיכות.

מגיע לי לחיות בשלום.

מגיע לי לקבל את עצמי כמו שאני, ולאהוב את זה.

אני לא אשמה.

אני לא אשמה.

גם אם המצפון זועק שכן, אני לא אשמה.

לא בחרתי שזה יקרה, לא רציתי שזה יקרה.

אני לא אשמה.

ואולי עכשיו, אחרי כל השנים האלה, הגיע הזמן שאפסיק להילחם בעצמי ואתחיל לבחור בי.

להאמין לעצמי כשאני אומרת את זה, גם אם זה עדיין מרגיש רחוק.

לתת לעצמי הזדמנות אמיתית לחיות, לא מתוך אשמה, אלא מתוך חופש.

ורצון להיות מי שאני באמת, ולא ללבוש על עצמי תחפושת.

האם השטן עלה מהשאול כדי ללמד אותי לקח?

אני לא מצליחה להבין איך זו שאני,בסופו של יום משגעת לך את המוח.

כשבעצם אתה זה שאוכל לי את הראש בלי סוף. שלחת לי הודעה "טוב זדייני לישון, אכלת לי את הראש" בזמן שאתה חפרת לי כמה דקות לפני,לא שיש לי בעיה עם זה רק בשביל שתבינו את רמת החוצפה (תאמת גם כאן צחקתי).

האמת, זה הצחיק אותי מאוד, כי זה מרגיש שקצת קינאת כשנתתי תשומת לב לאנשים אחרים.

כמו הניק שלי, אני פרפרית. אני לא אוהבת להיות כלואה, אני חייבת מרחבים, ירוק בעיניים, אוויר צח והמון אור.

ואני גם אפלה. יש בי צד אפל שלעיתים אני מוציאה החוצה.

כמו פרפר שחי זמן קצר, כאילו הוא ממצה את הגלגול הנוכחי כל כך מהר שהוא בוחר למות ולחזור בגלגול אחר, כזו אני. ממצה מהר דברים. אני יכולה לדבר שבוע עד חודש עם בן אדם, ואם אין שם עניין, אם אני מרגישה שאין משהו שמרגש אותי, אני אעבור למישהו אחר שנראה לי שיש בו יותר ריגוש.

נהייתי כל כך כהת חושים שאני רודפת אחרי ריגושים כמו זונה שמכורה לקוקאין.

וזה מה שאתה לא מבין, כיעורי שלי. אני לא רוצה להיפגש לא בגלל שהשארת אותי לנסות לגמור לבד ונעלמת באמצע השיחה, אלא בגלל שאתה מצליח לגרות מדי פעם את המוח שלי, וזה גירוי כיפי. אני מפחדת כשהדבר הזה יעבור למציאות, אני אאבד את הגירוי ואת הריגוש, ואז זה ייעלם ואצטרך שוב לחפש.

וכמו שאתה אומר לי, "אבא עייף". גם אני עייפה מלרדוף אחרי ריגושים וגירויים, ואתה כרגע היחיד שמצליח להחיות אותם. אז תפסיק להתנהג כמו איזה ילד מניאק, ותיתן לי לשגע לך את המוח כמה שבא לי, רק כדי שתכתוב לי "דמייני שזה מעניין אותי", ואני אצחק כרגיל.

אני סתומה שאני צוחקת מההתנהגות הזו? כי הוא באמת מצחיק אותי.

אני צריכה גבר של פעם.

שיפרנס אותי ואת הילדים שלנו.

שאני אהיה בבית, אגדל אותם, אדאג לבית, והוא יעבוד.

זה לא ממקום של חומריות.

באמת קשה לי המחשבה לצאת לעבוד כשהילדים קטנים, כשהם חוזרים מהגן או מבית ספר ואין אמא שמחכה להם בבית.

אני לא רוצה שהם יהיו בצהרון עד ארבע וחצי.

אני רוצה להיות שם בשבילם.

אני צריכה גבר של פעם.

אחד שעובד קשה, בעבודה פיזית, חוזר עייף, עם קצת כרס שאפשר לשים עליה את הראש.

יושב מול הטלוויזיה, מזפזף בין ערוצים, ורק רוצה אותי לידו, בשקט.

שבשבתות ייקח אותנו לטיולים משפחתיים בטבע.

שיהיה לנו זמן ביחד.

אני רוצה ללמוד דברים שמעניינים אותי, מתוך סקרנות ואהבה ללמידה, לא מתוך חובה לעבוד בזה.

אני רוצה שהוא יחזור הביתה ויהיה לו בית נקי, אוכל חם,וחיבוק מאשתו.

שאוכל להגיד לו תודה על זה שהוא עובד קשה בשבילנו והוא יבין שאני מעריכה את זה.

וכן, אני יודעת שיהיו כאלה שיגידו שאסור להסתמך רק על גבר ושחייב שיהיה לי כסף בצד.

אז מבחינתי, החשבון יהיה משותף.

זה לא עניין של תלות, זה עניין של שותפות.

החיים האלו נראים לי מלאים.

פשוטים, אבל מלאים באמת.

כאלה שמעניקים רגעים קטנים וטובים שכבר בקושי רואים היום.

אני אצא לעבוד כשיתחשק לי, לא כי מכריחים אותי.

התחושה שמכריחים אותי, שאני לא חופשיה, מכבה אותי.

זה משהו שמרגיש לי שהוא הורג את הנפש.

זה בכלל לא עניין של כסף.

כסף לא מה שמניע אותי.

זה העניין של הבית.

של המקום הבטוח הזה, שיש לאן לחזור אליו, שיש בו חום, יציבות,שקט וזה מה שהאנרגיה הנשית שלי צריכה.

ככל שאני נחשפת למין האנושי אני מבינה עד כמה אנחנו נעשה כל דבר אבל ממש כל דבר,כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים.

 

הם ימכרו אותך,

יבגדו בך,

ימכרו את הסודות הכי כמוסים שסיפרת להם.

הם יעשו הכל,הכל כדי לקדם את עצמם. גם אם זה בא על חשבון אחרים.

וזה גם לא יעניין אותם,הם יאשימו אותכם ויגידו שאתם דרמטיים וכו.

אף על פי שאני לא בנאדם תמים.

ואף על פי שעברתי דבר או שתיים או שלוש בחיים.

 

אני נוטה ליפול לזה שוב ושוב.

להחשף ואז להפגע.

לתת קצת מעצמי מבלי לקבל חזרה.

ואז כשאני בטוחה במאה אחוז שאפשר לבטוח באדם שמולי,אני מקבלת את הכאפה המצלצלת שמחזירה אותי למציאות.

עכשיו אני יודעת שאתה לא כאן ולא תקרא את זה אבל אני חייבת להוציא את זה מעצמי את כל הרעל שזורם אצלי.

 

אתה פשוט בנאדם צבוע,אחד הצבועים שהכרתי.

אני הכלתי אותך,כי חשבתי שאתה מספר לי בגלל שאתה רוצה להתייעץ או סתם לפרוק.

לא חשבתי שאתה מספר לכל אישה שאתה מדבר איתה דברים אישיים על נשים אחרות.

והבדל ביני לבינך - שכל מה שסיפרת לי לא יוצא ממני,כי אני באמת כספת ושום דבר לא יוצא ממני.

 

נכון יצא פעם אחת שסיפרתי על מישהו כי רציתי לפרוק אצלך, אבל עכשיו אני יודעת שזו טעות.

טעות בכלל שסיפרתי לך דברים כל כך אישיים עלי.

טעות בכלל שסיפרתי לך בכללי דברים עלי.

כי עכשיו כל הסיפורים האישיים שלי עוברים אצל כל אישה שדיברת איתה,וזה פשוט עולב.

 

העיקר אתה שומר על הפרטיות שלך וקנאי לה.

מה עם הפרטיות שלי?

העיקר יש לך עקרונות של נאמנות וכו שאתה הבנאדם הכי לא נאמן שיש והכי לא אמין.

 

 

אבל כמובן שלך מותר הכל,ולאחרים אסור כלום.

הרי אתה נעלה על פני כולם וכולם סתומים ואתה הכי חכם.

 

אתה פשוט בנאדם זבל ותשאר כזה.

 

אני זועמת ואני פגועה אבל גם זה יעבור וישאיר עוד צלקת על הלב שלי ואולי סוף סוף אני אפנים שאני צריכה להפסיק להאמין ולהיות תמימה שיש בנאדם בעולם הזה עם ערך עצמי כל כך גבוהה,שהוא לא צריך אישורים מהסביבה ולא לדרוך על אף אחד כדי לטפס למעלה בסולם.

 

אומרים שהזמן מרפא הכול. לפעמים גם אומרים שהזמן פשוט עושה את שלו.

אבל מעניין מי המציא את המשפטים האלה, כי אצלי עברו כבר חמש שנים ושום דבר לא באמת עבר.

הטראומות עדיין שם. החרדות גם.

השריטות לא נעלמו, והפצעים לא באמת התאחו.

אני עדיין אותה נשמה פצועה וחבולה.

ההבדל היחיד הוא שלמדתי להסתיר את זה טוב יותר מהסובבים אותי.

למדתי לחייך כשצריך, לענות “הכול בסדר” כששואלים.

למדתי לתפקד, לעבוד, לדבר, אפילו לצחוק לפעמים.

אבל בפנים, מתחת לשכבות של השגרה והעמדת הפנים,

יש מקומות שלא החלימו.

יש זיכרונות שעדיין מכאיבים כשהם צפים פתאום.

יש רגעים קטנים שמחזירים אותי לשם בלי אזהרה.

אז אולי הזמן לא באמת מרפא הכול.

אולי הוא רק מלמד אותנו איך לחיות לצד הכאב,

ואיך להיראות שלמים גם כשמבפנים אנחנו עדיין  שבורים.

ואולי הזמן הוא לא התרופה לאף מחלה.
הוא רק פלסטר שמכסה את כל הצלקות.
לא מרפא, לא מאחה.
רק מסתיר קצת את מה שמתחת.
מבחוץ הכול נראה רגיל.
השנים עוברות, החיים ממשיכים, והאנשים סביבי רואים רק את מה שאני מאפשרת להם לראות.
אבל מתחת לפלסטרים האלה
העור עדיין רגיש.
הזיכרונות עדיין חיים.
והכאב לפעמים מתעורר בלי סימן מקדים.
אז למדתי משהו אחר במקום ריפוי.
למדתי הסתרה.
למדתי שתיקה.
למדתי איך ללכת בעולם כאילו הכול בסדר, כאילו אני אישה שלמה.
ואולי זו לא החלמה.
אולי זו רק הישרדות בחיים האלו.
כי לפעמים הזמן לא מרפא את הפצעים.
הוא רק מלמד אותנו איך לחיות איתם בשקט.