Dark Metamorphosis

 

 

לידיעת כולם,אני לא טיפשה.

 

 

 

 

"..אין לך אומץ לדבר על כל מה שקרה

ידעת ששוב אסלח לך אז זה לא נורא

ואם תבכה טיפה יותר אשוב בחזרה

לפרוק ולארוז שוב את אותה דירה

גם אלף פעם בשבילך קפצתי לתהום

מכרתי ת׳מחר שלי לתת לך את היום

מכרתי ת׳נשמה שלי לקנות לך יהלום

 

 

אני אוהבת אותך

אבל כואב לי ברמות

אני אוהבת אותך

אבל שורף לי בריאות, רק מלנשום אותך

יורדות לי הדמעות מלדמיין אותך..

 

לא פוחדת להגיד שבכיתי

בלילות בחוץ ליד אנשים

ורציתי למות כשראיתי

איך היא תופסת לך בגוף במקומי

וקרעתי אותך מתוכי זה כאב

התגברתי כמעט בכל יום שאיבדתי אותך

הייתי בורחת, בכל יום שאיבדתי אותך, הייתי צורחת.

 

 

אז חזרתי לפה ועשיתי שטויות

עד שסוף סוף הצלחתי לישון

ורציתי תשובות אבל אתה נעלמת

ואמרת שאתה צריך קצת לחשוב

אבל לא חשבת שם עליי כשהיא שמה ראש עלייך

לא אותו השיער לא אותן הידיים

תקופה שדיברנו רק דרך עיניים

מנשק אותי מדמיין שפתיים שלא שלי

 

 

לא פוחדת להגיד שבכיתי

בלילות בחוץ ליד אנשים

כי רציתי למות כשראיתי

איך היא תופסת לך בגוף במקומי

וקרעתי אותך מתוכי זה כאב

התגברתי כמעט בכל יום שאיבדתי אותך

 

הייתי בורחת, בכל יום שאיבדתי אותך, הייתי צורחת..."

הירח עומד באמצע השמיים, חצי חיוך לבן תלוי בחשכה,

כאילו הוא קורא עליי תיגר.

הוא מביט בי מלמעלה, כמעט צוחק,

שואל בלי קול – איך הגעת לכאן, נסיכת ירח?

ואני מרימה אליו עיניים,

ותוהה אם החיוך שמתפשט בי מולו

נולד כי אני קצת מבושמת הלילה,

או בגלל שהגיחוך שלו הציף בי לרגע

שכבה דקה של ציניות מהולה במרירות.

 

 

 

 

אני

רוצה

חופש

של

לפחות

חודשיים 

!!!!!!

 

 

 

 

 

ונגמר..

כל הזיות עלייי..

.This is exactly what I want

לפעמים אני שונאת את השבתות שלי.

ולפעמים הן ממלאות אותי כל כך, שברגע שהן נגמרות אני כבר מרגישה את הדאון של היומיום מתגנב חזרה.

בשבתות הנורמליות, כשלא קר מדי, כל החברים של הילדים באים אלינו. הם יושבים במרפסת ומשחקים בכיף. אחר כך המשפחה שלי מצטרפת. ואז גם ההורים של אותם ילדים.

והבית שלי נהיה מלא חיים.

אני לא אשקר,אני לא אוהבת להיות מוקפת בהרבה אנשים.

זה מעייף אותי.

אבל דווקא השבתות האלה מצליחות למלא אותי.

הלב שלי פתאום מחייך בשקט, בלי מאמץ.

ואז השבת יוצאת לה,

והרעש מתחלף בדממה.

המרפסת מתרוקנת.

הכיסאות נשארים קצת עקומים, כמו עדות למה שהיה פה לפני רגע.

שקיות חטיפים חצי פתוחות, כוסות חד־פעמיות על השולחן, צלחות מלאות פיצוחים ואוכל נשארות על השולחן,צעצוע שנשכח בפינה.

ופתאום הבית חוזר להיות רק בית.

יש בי הקלה.

שקט.

אני יכולה סוף סוף לנשום בלי להיות “המארחת”, בלי חיוכים, בלי תשומת לב.

אבל יחד עם ההקלה מגיע גם משהו אחר.

מין ריקנות כזו.

כאילו כל האור שהיה פה נכבה בבת אחת.

כאילו מישהו סגר את המוזיקה באמצע השיר.

אני חוזרת לדאון המוכר שלי, זה שאני כבר יודעת לזהות.

הוא לא דרמטי. הוא לא מתפרץ.

הוא פשוט שם. שקט. עקבי.

ובשנייה אחת אני מתגעגעת לרעש ששיגע אותי.

לילדים שרצו הלוך ושוב.

לשיחות חצי־רועשות במרפסת.

ללב שלי שחייך בלי מאמץ.

אני גם צריכה את השקט,

וגם מתגעגעת לרעש.

מוזר איך אני יכולה גם לשנוא להיות מוקפת אנשים

וגם להתמלא מהם.

מוזר איך אני יכולה גם לחכות שהשבת תיגמר

וגם להצטער כשהיא נגמרת.

אולי אני פשוט בן אדם של קצוות.

כזו שלא יודעת להיות באמצע.

או הכול, או כלום.

או בית מלא וצחוק, או שקט שמכסה הכול כמו שמיכה כבדה.

אני מתרחבת עד הקצה -

ואז נסוגה עד הסוף.

מתמלאת מאנשים

ומתעייפת מהם באותה נשימה.

מחכה לשקט ומתגעגעת לרעש כשהוא מגיע.

אולי אני לא צריכה לתקן את זה.

אולי הקצוות האלה הם פשוט הדרך שלי להרגיש.

כי באמצע אני בקושי חיה.

אבל בקצוות - 

אני חוזרת לנשום,

האוויר מתמלא בריאותיי ואני מצליחה להוציא איזו שהיא נשימה עמוקה.

וכשאני נושמת ככה,

אני נזכרת.

שאני לא אבודה בתוך השגרה.

 

"..אִם אֲנִי לֹא הַמּוֹשֵׁל עַל הַמָּשָׁל אֵלָיו נִמְשַׁלְתִּי
אָז מִי יַמְצִיא לִי נֶחָמָה?.."

אין לי מספיק כוחות לעשות משהו.

אין לי מספיק כוחות להתמודד.

אין לי מספיק כוחות להתארגן, לצאת ולהכיר מישהו חדש.

פשוט אין לי.

הזוגיות האחרונה שהייתי בה השאירה בי מספיק צלקות כדי שארצה יותר את הלבד מאשר את הביחד.

ושלא נדבר על יחסי אישות.

זה לא שאני לא חרמנית או לא רטובה.

אני חרמנית ורטובה עשרים וארבע שבע.

אבל אין לי כוח לכל מה שזה עלול לגרור אחריו. לכל ההתארגנות, לכל ההשקעה, לכל המאמץ הרגשי שמתלווה לזה.

אין לי כוח להשקיע במשהו חדש.

טוב לי במקום הישן והבטוח.

אז אני מתחבאת מאחורי המסך.

ואל תטעו. אני לא כל היום מתכתבת עם גברים או מנסה להכיר. זה פשוט קורה לפעמים. וגם אז אני לא רוצה לצאת מגבולות הווירטואליה. זה שקוף וברור, מונח על הדף בלי משחקים.

זה לא משהו ריאלי.

זה לא בהכרח נכון.

וזה כנראה גם לא הכי בריא.

אבל כרגע זה מה שטוב לי ומתאים לי.

זה מה שעובד בשבילי עכשיו.

זה מה שמוריד לי קצת מהעומס הנפשי שאני נמצאת בו.