|
|
|
מישהו פתח עליי עין.
ועכשיו בגללו אני כבר כמה ימים בסדרת בדיקות מקיפה וזה בנוסף לעומס הלא נורמלי שיש לי.
אז תדע לך מי שלא תהיה או תהיי.
אני אגלה וארדוף אותך וכל האפלה שלי תצא עלייך.
אז כדי לך להפסיק עם כל העין הרעה הזו ולהתחיל לעשות עלי עין טובה.
כי כשאני אמצא אותך זה לא יהיה טוב בכלל.
----------------------------------------------------------
אני מרגישה ממש קשישה בשבוע הזה
"..You talked your shit when my back was turned
Watched me burn yeah you loved the hurt
You prayed I'd fail you bet I'd break
Made my name something you could take
You smiled wide with a snake's grin
Called me brother then cut me in
Left me cold in the dead of night
Now you're shocked I survived the fight
I ate dirt
Drank pain
Learned to bleed alone
Every scar
On my skin
Wrote its own song
Don't clap now
Don't say my name
You weren't there
Stay in your lane
Fuck you
Still standing
Fuck you
Still here
Tried to break me
Tried to end me
I don't die easy
Try and stop me
Try and stop me
You kicked me down when I was half dead
Talked real brave bout the things you said
You sold fake love I paid in blood
I walked out slow you called it luck
I slept in rage I woke up numb
One foot gone one foot run
If you wonder how I'm still alive
I learned real fast how to outlast lies
Low voice
Slow breath
Count the cost
Burned bridges
Paid that loss
No applause
Just walls
Cold floors
Learned to stand
When I fell before
Name in your mouth
You weren't around
When hope went quiet
When faith went down
Step by step
No help
No claim
Built my spine
In open flame
Say it slow
Say it clean
I don't owe you
Anything
One bad night from a wooden box
One last prayer at the edge of the dock
I chose rage over the grave
Chose to live just to piss you off
I don't need praise
Don't need prayers
Don't need love from people who weren't there
You smile now acting proud
Like you didn't dig the hole I crawled out
I don't raise my voice
I don't explain
I look you dead in my eye
And give you the middle finger
Fuck you
Still standing
Fuck you
Survived
You took your shot
You gave your best
I'm still breathing
Try and stop me
Still standing.."
🎵🎶🎼🎼🎼🎼🎼🎼🎼🎼🎵🎶
אִלּוּ הָיָה אֶפְשָׁר לִבְחֹר כּוֹחַ־עַל, הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת לִהְיוֹת הָאִשָּׁה בְּכָל הַסְּפָרִים שֶׁקָּרָאתִי.
אני מרגישה כל כך אפטית. שאין לי כוח לכלום, פשוט לכלום. יש לי לחץ מטורף בעבודה, לחץ מטורף בחיים האישיים, והמצב הבריאותי שלי גם הוא, אפילו אם רק טיפה, מדאיג. אני מרגישה שאני צריכה להתנתק לכמה זמן מכל המציאות הזו, להפסיק להרגיש הכול.
וזה קשה. קשה לנתק את עצמך מהכול.
אבל בפועל אני מרגישה כל כך חסרת תחושה כלפי הסביבה וכלפי האנשים שסביבי, שלפעמים אני מרגישה כמו בן אדם דוחה. כי אני לא שומרת על קשר רציף עם חברות שלי, בקושי יצאתי או נפגשתי בחודשיים האחרונים, וזה רק מגביר את תחושת המחנק.
יש עליי אחריות כל כך גדולה, שאני לא יכולה כרגע אפילו לצאת ליומיים של נופש. אני תמיד אומרת לעצמי יאללה, אחכה לחודש הבא ואצא לכמה ימים. נופש קטן, מלא ספרים חדשים, אוזניות, אוכל טוב ונוף יפה. ואז מגיע החודש הבא והוא עדיין עמוס.
היה שלב שאמרתי לעצמי שזו רק תקופה וזה יעבור, אבל כבר התייאשתי מלומר את זה. אני מרגישה ריקה, לא חברותית, ואין לי כוח לשום בן אנוש בחיים שלי.
אני פשוט רוצה להיות חופשיה בלי שום מחוייבות ואחריות לאיזה חצי שנה וזהו.
הלוואי שאני אוכל להגשים את הפנטזיה החמודה הזו.
"..אומרים שחוש הריח היחיד שלא נפגם בחטא ההוא
ואין איך לנצח בן אדם שלא מרגיש שהוא טעות
אמרת ויהי אור
אמרתי לאט
רציתי קצת חושך
לבד, מטפס על קירות
יום ביומו, אז איפה החופש
נשמה מתוקה שלי
את ההוכחה שיש אלוהים
כל כך יפה
טובה אליי
אשמור עלייך גם כשאני שבור לב.
זוכרת איך אמרת שאת
זוכרת את הדרך לאינסוף
וכולם צחקו עלייך
רק אני הקשבתי עד הסוף
אמרת תן לי לנהוג
אתה כבר שיכור
ואין לך כתובת
בכית, נסעתי לאט
בדיוק כשנרדמת
הגיע הבוקר
נשמה מתוקה שלי
את ההוכחה שיש אלוהים
כל כך יפה
טובה אליי
אשמור עלייך גם כשאני
שבור לב..."
רמת הזייה חדשה הגיעה אליי.
אני נמצאת באיזה צ’אט מסוים. בצ’אט הזה, כשחוסמים מישהו, החסימה מתבטלת ברגע שאני מתנתקת או שהוא מתנתק. הזוי בפני עצמו, אבל זה הרקע.
זה התחיל בערב אחד שהייתי בו במצב רוח ממש טוב. נכנסתי בצ’אט עם הכינוי הקבוע שלי, דיברתי, צחקתי ונהניתי.
בשלב מסוים הוא פנה אליי והתחיל לשאול על הכינוי. אמרתי לו שאני כותבת בלוג, ושזה קשור לשם שבחרתי. מפה לשם הוא חיפש ומצא, או שאני נתתי לו קישור*. האמת? אני כבר לא זוכרת.
מאותו רגע הבן אדם החליט שאני מישהי שהוא מכיר. לא בערך. לא דומה. ממש אני.
מאז, מבחינתו, אנחנו מדברים בכל מקום, בכל זמן, בכל זהות אפשרית.
הקטע היותר חמור הוא שהוא חיבר לעצמו סיפור שלם. הוא לקח מלא ניקים מהצ’אט, חיבר אותם לדמות אחת, וניקז את כולן אליי.
מבחינתו, כל אחת מהן זו אני. לא משנה כמה פעמים ניסיתי להסביר, להוכיח, לפרק לו את הפנטזיה. זה פשוט לא נכנס למוח הסתום שלו.
יש בזה משהו שגם מעורר בי רחמים. כי זה אדם שככל הנראה מאוד חולה, מאוד בודד, שבנה לעצמו עולם ודמות, ואיכשהו החליט שזו אני. רמת האובססיה שלו כבר מזמן חצתה קו סביר.
ועכשיו, שלא תבינו לא נכון. אין לי בעיה עם אובססיה. אין לי בעיה עם פסיכיות של גברים. באמת שלא.
אבל למה יקום, למה אף פעם לא מגיע אליי אובססיבי ופסיכי נורמלי? תמיד זה איזה הזייה חדשה.
מישהו שיהיה לו משהו בין האוזניים, ולא רק שיגעון לא מבוקר. מישהו בלי בעיות נפשיות קשות, ובלי דמיון פורה מדי שמדלג מעל המציאות.
מה כבר ביקשתי?
גבר,פסיכי, אובססיבי, חתיך, חכם ועם שיגעון מתון.
אוף.
*הוא טוען שאני נתתי לו את הקישור לבלוג.
מההרס העצמי שלי.
ההרס העצמי שלי :
האם אני מפסידה אותך או אתה אותי?
כל אחד שבטוח בעצמו יכול לענות על השאלה הזו בקלות, בלי להסס.
ואילו לי אין תשובה אחת ברורה.
התשובה הברורה היא שאתה הפסדת אותי.
אבל זה לא אומר שאני לא הפסדתי אותך.
אולי זה באמת מה שהיה צריך להיות.
ובכל זאת, תחושת הפספוס זורמת לי בכל הגוף.
וזה מבאס.
כי אם לא היינו שנינו דפוקים ושרוטים כל כך מהחיים, אולי היה יכול להיות משהו נחמד.
לא בהכרח אהבה או זוגיות.
אולי פשוט חברות טובה, עם התאמה מושלמת למין.
אבל כשהרכבת עוברת, אין דרך אמיתית לתפוס אותה שוב.
ובמקרה הזה, היא כבר נסעה.
ובסוף זה פשוט לא קרה.
לא כי לא רצינו מספיק, אלא כי לא ידענו איך.
כל אחד הגיע עם השריטות שלו, עם העייפות של החיים, עם הפגיעות,עם החוסר אמון.
זה לא סיפור יפה ולא לקח לחיים.
זה חיבור שהיה יכול להיות משהו, ולא היה.
וזה נשאר ככה.
בלי המשך ובלי סגירה.
נשאר ככה באוויר תלוי ואין לי רצון להוריד את זה לקרקע.
לא לסגור, לא להגדיר, לא להכריע מי אשם ומי צדק.
זה תלוי שם כי ככה זה באמת הרגיש.
יש חיבורים שלא נהרסים,לא קורה שם משהו שהחיבור מתפרק.
הם פשוט מפסיקים להתקדם.
הודעות שנשארות לא כתובות. מחשבות שלא קיבלו גוף.
משהו שיכול היה להעמיק, ובמקום זה נתקע באמצע.
ואולי זה החלק הכי קשה.
לא הכאב, אלא הידיעה שלא הייתה כאן דרמה גדולה.
רק החמצה שקטה.
כזו שלא משאירה משהו ברור, אבל כן תחושה עמומה של מה אם.
אז זה נשאר תלוי.
לא עבר, לא הווה, בטח לא עתיד.
פשוט משהו שהיה רגע אחד קרוב מדי כדי לשכוח, ורחוק מדי כדי להמשיך.
התפכחות איננה רגע דרמטי אחד ואינה התגלות פתאומית. ברוב המקרים מדובר בתהליך איטי ושקט שבו משהו בתודעה מפסיק להחזיק סיפור שכבר אינו משרת את הנפש. זהו מעבר מהיאחזות בפרשנות אל מפגש ישיר עם המציאות כפי שהיא נחווית בפנים.
מבחינה פסיכולוגית, התפכחות מתרחשת כאשר מנגנוני ההגנה מאבדים מכוחם. ההכחשה, ההצדקה, האידאליזציה או התקווה שמשהו ישתנה מבחוץ מתחילים להיסדק. לא משום שהאדם רצה בכך, אלא משום שהפער בין הסיפור לבין החוויה נעשה גדול מדי. הנפש כבר אינה יכולה לשמר אשליה מבלי לשלם מחיר רגשי כבד.
השלב הראשון של התפכחות הוא לרוב אי נוחות. תחושה שמשהו לא מסתדר, גם אם עדיין אין לו מילים. זהו שלב שבו האדם עשוי לחוות בלבול, עייפות רגשית או ריק. מה שהיה מוכר מפסיק להרגיע, אך מה שיבוא עדיין לא ברור. זהו מצב ביניים שבו אין עוד אחיזה בדפוס הישן, אך עדיין אין קרקע חדשה.
בהמשך מגיע שלב ההכרה. לא כהאשמה ולא כשיפוט, אלא כהבנה. הבנה של דפוס שחזר על עצמו, של צורך שלא קיבל מענה, של אמת פנימית שנדחקה הצידה. זהו רגע עדין שבו האחריות חוזרת פנימה. לא במובן של אשמה, אלא במובן של בעלות על החוויה.
התפכחות מלווה לעיתים באבל. אבל על מה שחשבנו שהיה, על הפוטנציאל שדמיינו, על הזמן שהושקע בתקווה. זהו אבל שקט, שאינו תמיד מקבל לגיטימציה, אך הוא חלק הכרחי מהשחרור. ללא האבל, ההכרה נשארת שטחית והדפוס עלול לשוב בצורות אחרות.
עם הזמן, ההתפכחות מפנה מקום לצלילות. לא אושר מיידי ולא תחושת ניצחון, אלא ראייה מפוכחת. ראייה שמאפשרת בחירה מודעת יותר, גבולות ברורים יותר וקשר כן יותר עם העצמי. זהו שלב שבו האדם מפסיק לשאול למה זה קרה ומתחיל לשאול מה נכון לי עכשיו.
בסופו של דבר, התפכחות איננה אובדן אלא התכווננות.
היא לא שוברת את האדם, אלא מסירה ממנו את מה שכבר לא יושב עליו באמת.
המציאות אינה נעשית פשוטה יותר, אך היא מפסיקה להיות מסולפת.
ובתוך המפגש הזה, משהו מתחיל לזוז.
כי האשליה מתפוררת והאמת מתחילה לצוץ בכל מיני דרכים.
אובססיה אינה תופעה מקרית ואינה נובעת בהכרח מאדם חפץ או רעיון מסוים. מבחינה פסיכולוגית מדובר בדפוס מתמשך של התמודדות נפשית שמטרתו העיקרית היא ויסות רגשי במצבים של חוסר יציבות פנימית. זהו מנגנון שמופעל כאשר הנפש מתקשה להכיל מצבים מתמשכים של אי־ידיעה, חוסר יציבות והצפה רגשית.
בבסיס הדפוס האובססיבי מצויה לרוב חרדה. לא חרדה בהכרח גלויה או דרמטית אלא לעיתים חרדה שקטה קיומית כזו הקשורה לאובדן שליטה לפחד מהתפרקות רגשית או לתחושת ריק שאינה מקבלת מענה. האובססיה מציעה פתרון זמני של מיקוד אינטנסיבי. כאשר התודעה נאחזת בדבר אחד היא יוצרת תחושת רצף גבול ומשמעות גם אם אלו מדומים.
המנגנון האובססיבי פועל דרך המחשבה. במקום לפגוש את הרגש כפי שהוא המערכת הקוגניטיבית נכנסת לפעולה מוגברת של ניתוח שחזור בדיקה חוזרת וחיפוש סימנים ופרשנויות. זהו ניסיון לשלוט ברגש באמצעות חשיבה. בפועל השליטה אינה מתממשת. המחשבה מרגיעה לרגע אך מחזקת את הדפוס בטווח הארוך.
אחד המאפיינים הבולטים של אובססיה הוא הקשר שלה לאי ודאות. מצבים לא סגורים קשרים לא ממומשים או יחסים שבהם אין בהירות רגשית נוטים להזין את הדפוס. היעדר סגירה מונע עיבוד רגשי מלא והנפש ממשיכה לפעול בניסיון לייצר פתרון מחשבתי למה שאין לו פתרון קוגניטיבי.
חשוב להבחין בין אובססיה לבין אהבה או תשוקה. בעוד אהבה מאפשרת תנועה נוכחות והדדיות אובססיה מקבעת. היא אינה מבקשת קשר אלא הקלה פנימית. היא אינה שואפת להכיר את האחר כפי שהוא אלא להשתמש בו כעוגן לוויסות רגשי.
ריפוי מהדפוס האובססיבי אינו מתחיל בהפסקת המחשבות שכן המחשבות הן הסימפטום ולא המקור. שינוי מתרחש כאשר מתאפשר מגע ישיר עם הרגש שהודחק. כאב ישן צורך שלא נענה או פחד עמוק מהיות לבד עם חוויה פנימית לא מוחזקת. היכולת לשאת חוסר ודאות להסכים לא לדעת ולהישאר בנוכחות רגשית גם ללא פתרון מיידי היא שמחלישה בהדרגה את הדפוס.
בסופו של דבר אובססיה אינה אויב שיש להילחם בו אלא איתות. היא מצביעה על אזור בנפש שדורש תשומת לב הכלה ולמידה של דרך חדשה לוויסות רגשי. כאשר הצורך הזה מקבל מענה הדפוס מאבד מכוחו לא מתוך מאבק אלא מתוך הבנה ברורה של שורש הבעיה.
