תחשבו על זה רגע. באמת תעצרו שנייה ותחשבו.
כשגבר שוכב עם אישה, הוא חודר אליה. הוא נכנס לתוכה. והוא לא רק נכנס, הוא גם משאיר שם משהו. לפעמים זה משהו מוחשי, לפעמים זה משהו שאת לא יכולה להגדיר, אבל את מרגישה שהוא נשאר. כאילו הגוף שלך זוכר, אבל לא רק הגוף. גם הנפש שלך זוכרת. והאנרגיה הנשית שלך קולטת.
לעומת זאת, אישה כשהיא שוכבת עם גבר, היא לא משאירה אצלו משהו שנשאר ”שם”. היא יכולה להשאיר זיכרון, ריח, תחושה, רגע, אבל היא לא משאירה משהו שנדבק לו לנפש בצורה הזאת. אצלנו זה פשוט עובד אחרת.
וזה הבדל שנשמע קטן, אבל הוא לא קטן בכלל.
כי אולי, רק אולי, זאת אחת הסיבות שגברים יכולים להיות הרבה יותר משוחררים מינית. לא כי הם חסרי רגש, לא כי הם קרים, לא כי ”ככה הם”, אלא כי הם לא נושאים את זה באותה צורה. הם נכנסים, הם יוצאים, והם חוזרים לעצמם. הם מסוגלים להפריד.
אבל אנחנו… אנחנו לא חוזרות לעצמנו באותה קלות.
כי מה קורה לאישה אחרי גבר?
הוא הלך. הוא קם. הוא התלבש. הוא נעלם. הוא המשיך את החיים שלו.
אבל משהו ממנו נשאר בתוכה.
ואני לא מדברת רק על הגוף. אני מדברת על הנפש. אני מדברת על האנרגיה הנשית. על המקום הזה שבאישה שהוא כמו כלי. שהוא מכיל. שהוא קולט. שהוא אוסף פנימה דברים שאחר כך קשה להוציא.
יש משהו באנרגיה הנשית שהיא הרבה יותר חדה ממה שאנשים אוהבים להודות. היא לא רק מרגישה אם מישהו רוצה אותך. היא מרגישה מה הוא מביא איתו. היא מרגישה אם הוא נקי או מבולגן. אם הוא בא באהבה או בא בלקיחה. אם הוא רואה אותך או רק צורך אותך. אם הוא איתך או שהוא כאן כי את תחליף למשהו.
וברגע שמישהו חודר, הוא לא חודר רק לגוף.
הוא חודר גם לנפש.
וגם אם את אומרת לעצמך שזה רק סקס, יש חלקים במוח שלך שלא מאמינים למילה הזאת.
כי פסיכולוגית, סקס הוא אחד הדברים הכי חזקים שיש לנו בתור בני אדם. זה לא רק גירוי. זה לא רק פיזי. זה מערכת שלמה שנפתחת: אמון, חשיפה, פגיעות, צורך, אישור. ממש מערכת הישרדותית.
במוח שלנו יש חלקים שלא מבדילים בין חיבור זמני לבין קשר.כי מבחינה רגשית, עצם זה שנתת למישהו להיכנס אלייך, כבר מייצר תחושת קשר. גם אם לא רצית. גם אם לא תכננת.
ולכן לפעמים מה שמטלטל אישה אחרי מין זה לא הגבר, זה היא.
זה השאלה מה זה אומר עליה.
כי נשים, הרבה פעמים, לא רק חוות מין, הן גם מפרשות את המין. הן שואלות את עצמן: מה נתתי, למה נתתי, מה אני שווה עכשיו, מה הוא חושב עליי, האם הייתי מספיק טובה, האם הוא יישאר, האם עשיתי משהו נכון.
והמוח מתחיל לעבוד שעות נוספות.
ובאותו רגע, זה כבר לא סקס. זה מבחן. זה מראה. זה אישור ערך עצמי.
וכשסקס הופך למקום שבו את מחפשת ערך, זה מקום מסוכן. כי אז גם אם את נהנית, את יכולה לצאת משם עם כאב. כי אין דבר יותר אכזרי מלהרגיש שנתת את הגוף שלך בשביל לקבל אהבה, אבל בסוף קיבלת רק שקט.
וזה עוד משהו שחשוב להגיד פה.
נשים יכולות להיות הכי עצמאיות, הכי מחוזקות, הכי ”אני לא צריכה אף אחד”, אבל ברגע של אינטימיות הגוף פותח דלתות שהשכל לא תמיד שולט בהן.
פסיכולוגית, אינטימיות היא טריגר.
היא מפעילה את מערכת ההתקשרות.
וזה אומר שאם לאישה יש פצע נטישה, או פחד מדחייה, או הרגל לאהוב אנשים לא זמינים, אז המין לא יהיה רק הנאה. הוא יהיה הפעלה של הפצע. פתאום את רוצה יותר. פתאום את נקשרת. פתאום את מחפשת ממנו סימן. לא כי את חלשה. כי משהו בך רוצה תיקון.
וזה המקום שבו זה נהיה הכי מסוכן.
כי הרבה פעמים אנחנו לא שוכבות עם מי שאנחנו רוצות. אנחנו שוכבות עם מי שאנחנו מנסות דרכו לרפא משהו.
ואז מגיע גבר חדש.
והוא חושב שהוא עכשיו הראשון. הוא חושב שהכול נקי, פתוח, פשוט. הוא חושב שהוא נכנס אלייך כמו לדף חלק.
אבל את יודעת שזה לא דף חלק. את יודעת שאת לא דף חלק.
כי הוא לא נכנס רק אלייך.
הוא נכנס גם למה שנשאר.
הוא נכנס לשכבות. הוא נכנס לזיכרונות שהגוף שלך לא מספר, אבל הנשמה שלך יודעת. הוא נכנס למקומות שעוד לא התאוששו. למקומות שעוד לא נסגרו באמת.
והקטע הוא שלא תמיד זה מודע.
יש נשים שמרגישות פתאום רתיעה, והן לא מבינות למה. יש נשים שמרגישות פתאום קיפאון. יש נשים שמרגישות שהן לא מצליחות להתרגש, לא מצליחות להיכנס לזה.
וזה לא כי הן לא מיניות.
זה כי הגוף שלהן כבר לא מאמין להן.
כי הגוף אומר: רגע, את מכניסה עוד מישהו פנימה, אבל מה איתי? מי מחזיר אותי לעצמי אחרי זה?
כי הגוף שלנו זוכר חוויות. הוא שומר אותן בזיכרון תחושתי. לא בזיכרון של מחשבה, בזיכרון של תחושה.
ואם פעם חווית מין שהיה איתו חוסר ביטחון, השפלה, נטישה, או אפילו רק הרגשה של - הוא השתמש בי, אז המוח לא שוכח. המוח לומד. הוא עושה הכללות. הוא מתחיל לשמור עלייך.
וזה מסביר למה יש נשים שמתנתקות תוך כדי. לא כי הן לא נהנות, אלא כי זה מנגנון הגנה. כאילו הנפש אומרת: אם אני ארגיש יותר מדי, הוא ייכנס עמוק מדי. זה יישאר יותר מדי. אני לא רוצה עוד שכבה שאני לא אצליח להוריד אחר כך.
וזה מסביר גם את הדבר הזה שאחרי.
למה אחרי סקס את יכולה להיות פתאום עצובה. או פתאום ריקה. או פתאום בהיי ואז בקריסה.
כי מבחינה כימית, המוח מפריש הורמונים שמחברים. אוקסיטוצין, דופמין, כל הדבר הזה.
ואצל נשים, לפעמים זה יותר חזק. כי הגוף מתגמל אותך על חיבור. הוא משכנע אותך שזה שלך. זה גורם לך להרגיש שייכות, גם אם אין באמת.
ואז כשהוא נעלם, הנפש מרגישה נטישה, גם אם לא הייתה מערכת יחסים.
וזה לא מוגזם. זה פשוט הגוף מגיב לאינטימיות כאילו זה בית.
ואולי בגלל זה לנשים קשה להיות משוחררות מינית באמת. לא בקטע של ”אני עושה מה שבא לי”, אלא בקטע של ”אני עושה את זה וזה באמת לא נוגע בי”.
כי זה כן נוגע. זה כן נשאר.
ואת יכולה להיות האישה הכי חזקה בעולם ועדיין האנרגיה הנשית שלך תרגיש. היא תרגיש אם מישהו השאיר בך רוך, או השאיר בך כובד. אם מישהו השאיר בך מנוחה, או השאיר בך רעד.
והחלק הכי עצוב, זה שבגלל הפחד שזה יישאר, נשים לפעמים לומדות לסגור את עצמן. להיות מיניות אבל לא באמת פתוחות. להיות שם, אבל לא באמת להרגיש. לתת גוף, בלי לתת נשמה.
ואז הן קוראות לזה שחרור.
אבל זה לא שחרור.
זה הישרדות.
ואז את מוצאת את עצמך שואלת משהו שאף אחד לא אומר בקול רם:
כמה ממני נשאר בי? וכמה ממישהו אחר נשאר בי?
ואולי בגלל זה נשים כל כך מחפשות ביטחון. כי אם כבר להכניס עוד גבר לתוך הגוף שלי, לתוך האנרגיה שלי, לתוך החיים שלי, אז לפחות שזה יהיה מישהו שמשאיר בי משהו טוב, ולא עוד משקל שאני צריכה לגרד מעצמי אחר כך. כי בסוף, אישה לא *עושה סקס* כמו שמדברים על זה. היא פותחת שער. ולפעמים הגוף מסיים את הרגע, אבל הנפש ממשיכה לשאת אותו הרבה אחרי.