Dark Metamorphosis

אחרי שיטוט שלי של כמה זמן כאן בכלוב.

אני שמה לב שיש כאן מלא נשואים ומלא נשואות שהולכים והולכות עם רווקים ורווקות.

עכשיו חשוב לי לציין שזה לא בא משיפוט או משהו כזה כי בגדול אתם לא כזה מענינים אותי.

מה שמסקרן אותי ומעניין אותי איך בנאדם רווק שהוא הכי חופשי שיש יכול להיות כמו שאתם קוראים לזה שייך לבנאדם שהוא תפוס. שאתה יודע שאתה לא המקום הראשון אצלו.

קל וחומר שזה נשלטות.ים רווקות .ים ששייכות.ים לשולטים.ות נשואים.ות.

איך זה אפשרי בכלל?

מה אתם עושים בסופש שאתם צריכים מלא יחס/צומי ופשוט הם לא פנויים כי הם עם האישה/גבר שלהם?

אתם לא מקנאים?

איך אותם נשואים מפרסמים בלוגים על עניין של שייכות ובלעדיות שבעצם הם נשבעו מתחת לחופה להיות בלעדיים לגבי הנשים.גברים שלהם והם הפרו את זה?

זה לא צבוע בעינכם?

וגם לאותם נשואים ונשואות. אתם לא מרגישים שאתם מבזבזים לאותם רווקים ורווקות את הזמן?

כאלו ברור לי שזה מהרצון שלהם.

אבל לכם זה סתם ריגוש לרוב או רומן חולף אבל להם זה כמה זמן בזבוז מחיי הרווקות - מציאת בן זוג וכו.

מולכם ומול עצמכם אתם לא מרגישים מצפון על זה שיש מצב שאתם מבזבזים להם את הזמן?

לא ברור לי העניין הזה.

אבל באמת לא ברור לי העניין הזה.

אני צריכה לקבל מחזור.

ובא לי פשוט למות. למות. זה כאבי תופת.

למה נשים צריכות ככה לסבול , עדין לא הבנתי את זה?!

קל להפיץ רעל. כי זה איזה מנגון הגנה של המוח/גוף שלא מאפשר לכל אחד להתקרב.

לעומת זאת לפתוח את הלב ולהפתח זה הרבה יותר קשה. וזה לא משנה אם זה מול גברים או מול נשים שאני רוצה להכיר כחברות.

מעטים האנשים שנמצאים בחיים שלי. שיודעים מה עובר בלב שלי. במחשבות שלי. הם לא יודעים מה התסכולים שלי. מה הפחדים שלי. מה החלומות שלי. הם לא יודעים כלום.

מה שהם רואים מולם זו מישהי עם "שמחת חיים". מישהי עם טמפרמנט מאד חם ומתעצבנת בקלות. ומישהי שתמיד תהיה שם כשהם צריכים עזרה אבל לעולם היא לא תבקש עזרה.

הבדידות הרגשית הזו אינה קשה לי. היא שומרת עלי מפני פגיעות. מפני אנשים שרק מחפשים מידע עלי ושאני אחשף בפניהם כי הם חושבים שהם יהיו המשיח שלי וייפתרו לי את כל החסימות והבעיות.

אני גם כבר לא מצליחה להפתח. לא משנה כמה אני מנסה משהו בי מת. ואני לומדת לחיות עם זה. וזה לא כזה קשה תאמת זה יותר קל.

במיוחד כשמגדירים אותך כאדם רעיל. המסיכה הזו עוזרת לך להסתיר את מי שאת באמת. ואת כבר מיישמת את הגדרה הזו ובאמת הופכת לאדם רעיל כי זה מרחיק ממך אנשים שלא צריכים להיות לידך.

אז בסוף זה נהיה פשוט. לא טוב, לא יפה, פשוט. את מפסיקה להסביר את עצמך, מפסיקה לתקן רושם, מפסיקה לנסות להיות מובנת. את בוחרת לא להיראות. לא כי אין מה לראות, אלא כי אין סיבה שמישהו יחשוב שיש לו גישה. את נותנת להגדרה להידבק אלייך כי היא חוסכת מאמץ. הרעל נהיה שפה, המסכה נהיית עור, והמרחק עושה סדר. מי שנשאר בחוץ נשאר בחוץ, ומי שמתקרב מדי מגלה שאין מה להציל. לא כי אין לב, אלא כי אין רצון שיגעו בו. זה לא ניצחון ולא הפסד. זה מצב קיים. ואת חיה בתוכו בלי דרמה ובלי הבטחות, פשוט כי  כך יש יותר שקט נפשי.

אתה יודע משהו?

גם אם אתה יושב עמוק במוח של מישהו, זה עדיין לא הופך אותך לייחודי באמת. מחשבות הן מקום זמני. אנשים באים, משאירים חותם, ואז מתחלפים. כך זה עובד. יום יומיים אתה שם, מסתובב בין מחשבות, תופס נפח, אולי אפילו נראה כמו משהו שלא ייעלם. לפעמים זה נמשך שבוע, לפעמים קצת יותר, ויש תחושה שאתה תופס מקום קבוע. אבל בסוף המוח ממשיך הלאה. הוא לא נאמן, הוא פשוט חי. מישהו אחר נכנס, תופס את אותו מסלול, יושב באותו אזור, ומחליף אותך בלי מאמץ מיוחד. לא כי היית חסר ערך, אלא כי בעולם הזה אף אחד לא באמת רב פעמי. לכל אחד יש תחליף, גם לאלה שחשבו שהם יוצאי דופן. הזמן לא עוצר, והמקום שאתה תופס תמיד פנוי למישהו הבא.

ומשום מה אני לא מרגישה שזו הייתה טעות להיחשף אליך. להפך. היה בזה משהו מדויק לרגע שבו זה קרה. משהו שפתח, אולי רק סדק קטן, במקום שהיה סגור הרבה זמן. זה לא שינה הכל ולא הבטיח שום דבר, אבל זה הזיז. וזה כנראה כל מה שהיה צריך. לפעמים שינוי לא מגיע כרעש גדול או כהחלטה דרמטית, אלא כמפגש קצר שעובר דרך הנפש ומשאיר אחריו תנועה.

ואם מזה יצמח משהו חדש או רק הבנה שקטה, זה כבר מספיק. כי מה שנדרש באמת לא היה אתה, אלא מה שהתעורר דרכך.

אני יודעת שקשה לך שאני לא אובססיבית אלייך. אני יודעת שככה אתה רגיל. ואני יודעת שאתה לא תודה בזה בחיים.

כי יש לך שריון שעוטף את כולך. שאתה לא נותן לאף אחד לחדור אליו. וזה בסדר כי זה מי שאתה.

אבל אל תחשוב שאני כמו כל הסתומות שלך. ואתחיל לרדוף אחרייך כמו משוגעת. אני בחיים לא אתן לגבר את הכוח הזה עלי.

אז אני יודעת שזה ממש מציק לך עד כמה שאתה מנסה להראות שלא. אבל אל תשכח לעולם שאני יודעת לקרוא מבין השורות.

בא לי לצאת עכשיו לאיזה בר. להשתכר לאבד את הראש ולשחרר את השליטה שאני כל - כך זקוקה לה.

בא לי לצאת לאיזו מסיבת טבע. לרקוד בגשם כאלו חיי תלויים בזה. לשמוח להנות לאבד את עצמי בתוך המוזיקה. לתת לעצמי לחיות ולרקוד עם העצב שלי.

בא לי לשחרר הכל. לחיות מבלי כל האשמה והמצפון. שהעבר שלי יפסיק לרדוף אותי.

שאני אוכל לחיות איתו ולצידו מבלי להפוך להיות אפטית.

להתפכח ולעמוד מול הנפש שלי בעיניים בהירות ונקיות מבלי לפחד שאשבר ואתרסק לרסיסים.

בא לי פשוט לחיות את חיי איך שאני רוצה מבלי שהגורל יכתיב לי את הדרך. אלא אני יכתיב לעצמי את הדרך ואני אחייה את חיי איך שאני רוצה.

בא לי להרים את ראשי בגאווה ולומר עם כל הדבר הזה עם כל העבר עם כל הבעיות שלי קמתי וצעדתי זקופה מול כל מכשול בחיי.

נמאס לי כבר לשמור הכל בתוכי ולהפוך להיות מישהי שלא מרגישה כבר ולא איכפת לה כבר מכלום.

אני חייה רק בשביל דבר אחד. זה מה שגורם לי לפקוח את עיניי ולשים את המסיכה שהכל בסדר ואני האישה המושלמת הזו. למרות שהכל סדוק אצלי ומלא שברים שאני שמה עליהם פלסטרים בתקווה שהם התאחו לבד ומתעלמת מקיומם.

אני רוצה להיות מישהי אחרת בחיים אחרים ולהעלם לאיזה מקום שקט ולהתחיל הכל מהתחלה.

זה לא שקשה לי להיות אני מולך. ממש לא.

אני מצליחה להיות קצת אני.

פשוט הרבה פעמים החוסר ביטחון שלי מדבר בשמי. כי אני יודעת מה זה. מה זה להכנס לקשר איתך.

אתה אחד הגברים המעטים שיכולים לחדור מתחת לעור וליטוע שם שורשים. להכנס למחזור הדם ולהשאר שם. לא לתת לאדם שמולך לנשום מרוב שהוא עסוק רק בך.

כמו שכתבת לי - 

"אני רוצה שתרגישי שאין לך חמצן

שיש לך להשתין ממש

שיש רעב מכרסם בבטן

גירודים בעור

שהכוס שלך יציק לך

ושתשנאי את עצמך בגלל שאת אוטיסטית.."

אתה באמת יכול לגרום את זה לאדם שמולך. להתמכר לעומק שבך. לניסיון חיים שלך. למהות שלך. למלא את כל המוח שלו בך.

זה מפחיד. מבעית. ולא נותן מנוח. 

אני מפחדת מזה. מפחדת מזה פחד מוות. מפחדת ללתת לך את הפתח הזה.

כי אני יודעת שאני יכולה ליפול לתהום. ולא תהיה לי דרך חזרה. אני יודעת שתוכל בסופו של דבר לשחק בי ובעמוד השידרה שהיה לי. איך שאתה רוצה. לבנות אותי איך שבא לך.

זה מפחיד לתת לבנאדם כזה כוח עליי במיוחד שלי יש מה להפסיד ולך אין כמעט כלום מה להפסיד.

אז זה לא שאני גברת אגו כמו שאתה קורא לי.

כאלו אני כן אבל רק בגלל שהפחד שלי משתלט עלי. והמוח זועק תגני על עצמך.

ואתה לא בנאדם רע. אבל שוב ניחנת ביכולת להכנס לבנאדם מתחת לעור ולגור שם.

ואני כאן ולא בורחת. כי זה משהו שונה. הרגשה כייפית . ואני אוהבת את הפחד הזה שאני משחקת איתו.

אני אוהבת את הפחד שמתווצר לי בבטן רק מזה שאולי אני מתחילה להקשר?.

על מי את עובדת.

את נקשרת. אבל לבינתיים כל עוד זה מאחורי מסך זה נעים לי.

נעים לי לחוות משהו שונה.

תבין,זה לא האגו זה החוסר ביטחון שמתחפש לאגו.

זה לתת לך משהו שהרבה שנים היה רק שלי.

טוב הורדתי קצת את האגו.

מה עכשיו ?!

אני אוהבת להפגע,זה פטיש אצלי.

לא באמת להפגע במציאות. אלא לגרום לעצמי להגיע למצבים פגיעים וירטואלייים. עכשיו רוב הסיכויים שאני אהיה בדאון כזה או אחר ואני לא באמת אהיה פגועה מהדבר.

אבל בגלל שאני כל כך מפחדת מאינטמיות אני מפספסת הרבה הזדמנויות. והכאב הוא על הפספוס הזה. והלב שלי כואב ודואב ואני שמחה.

אני פאקינג שמחה ואפילו רטובה קלות.

אנשים לא באמת מבינים מאיפה הפחדים נובעים. קל להם רק לדבר ולומר את ככה וככה ותראי שאני יצליח לגרום לפחד להיפסק וכו.

הם לא יודעים שהם לא קשורים לזה. אף אדם לא יצליח לגבור על חרדה של האדם מסויים. אף אדם הוא לא משיח או יכול כל שהוא יכול לגרום לאדם להתפטר מהרגלים שלו או מהחרדות שלו. הן נטועות בך חזק כמו שורש שגדל שנים על גבי שנים ונהפך לגזע איתן שקשה להוציא אותו מהאדמה, כי הוא כל כך רוצה לחיות ולצמוח באותו מקום שהוא גדל בו.

ככה פחדים וחרדות עובדים. 

הם שולחים מלא שורשים לכל מקום בגוף שלך. שנים על גבי שנים מבלי שתרגישי אפילו. מבלי שתדעי. ואז ביום אחד בהיר הם יחליטו להופיע. ככה פתאום. תוך כדי שאת עושה את הדבר הכי רגיל שיש. ופתאום את מגלה שאת מפחדת מא' ויש לך חרדה מ ב'.

וזה עובד יותר בגלל שהשדים שלך לא מטופלים הם רק נעולים בתוך הארון עם כמה מנעולים שלא יצאו לעולם. ואת עובדת על עצמך שהם לא יוצאים להם לטייל יום יום שעה ושעה. את מדחיקה אותם. מעלימה את קיומם. אבל את מרגישה אותם בכל רגע איך הם משתלטים עלייך ומתחילים לשלוט בך. בהתחלה את עוד אומרת זה בסדר אני שולטת בהם ואז אט אט מבלי שתרגישי את נותנת להם את המושכות. והם עושים בך מה שהם רוצים.

שולטים בכל מחשבה שלך ובכל מילה שלך.

והופכים אותך לאישה יפה ומחוזרת אך בודדה שלא מוכנה להכניס אף אחד לטריטוריה שלך.

כי את מפחדת. מפחדת כל כך שיראו אותך.

שיגלו את הנפש שלך. שיראו מי את באמת.

מי מסתררת לה שם מאחורי החומה?

האם זו אני או מישהי שלא הכרתי מעולם?

אני לפעמים מרגישה שכאילו יש עלי איזו קללה.

אני לא באה עכשיו להשתחצן, להרים את האף או וואטאבר.

זה פשוט באמת מה שקורה.

לרוב כל גבר שרואה חלק קטן ממני. זה לא משנה עכשיו איזה חלק.

חצי פנים, חצי גוף, רק פנים , רק גוף , גוף ופנים.

הוא פשוט מתחרפן. ונהיה כמו פאפי מסכן ונטוש.

ואני לא כזו כוסית. וממש לא לפי מידות האופנה.

אני ממש אישה רגילה כזו, אין בי משהו שונה או משהו יותר מידי מיוחד ביופי שלי ובניראות שלי.

ומאז פתחתי שנאה עצומה לאנשים שמתעסקים בחיצוניות שלי. ומשם זה רק החמיר. כי כשמבינים שמסתכלים עלייך ולא באמת רואים אותך, משהו בפנים נסגר. כל מחמאה מרגישה כמו דריכה במקום רגיש. כל מבט נהיה חשוד. אני כבר לא שואלת את עצמי למה הוא מתעניין, אלא כמה זמן ייקח עד שזה יהפוך לעוד משהו מיני, משהו שקשור רק לחיצוניות שבי.

זה לא מחמיא לי, זה מתיש וזה מרוקן אותי.

הם רואים איך שאני נראית וממציאים עליי סיפור שלם. מדביקים לי כוונות, אופי, רצונות. ואני נתקעת להתמודד עם השלכות של משהו שמעולם לא בחרתי, שלא ביקשתי, שלא שייך לי בכלל.

ואז נולדת השנאה. לא אליהם אפילו, אלא לעצמי דרך העיניים שלהם. שנאה לזה שכל שיח מתנקז לנראות, לזה שאני צריכה כל הזמן להצדיק שאני יותר מגוף, יותר מפנים, יותר מהתגובה האינסטינקטיבית שלהם. לפעמים בא לי להיות שקופה, לא מושכת, לא מעניינת. רק להיות. בלי לפרק מבטים, בלי לפרש כוונות, בלי להרגיש שאני אשמה במשהו שמעולם לא בחרתי.

ואולי זאת לא קללה. אולי זו פשוט עייפות מצטברת מלהיות משהו עבור אחרים, משהו שלא בחרתי להיות.