תובנות רגעיות

היגור אריה עם פיה?



בוא,
שבוע שלם לפנינו

ביום הראשון, אשים עליך את הקולר
אלטף אותך ותו לא, עד שתלמד להתאפק

ביום השני, אסמן את גופך
אכתוב על כל חלק בך, עד שתפנים שכולך שלי ולשימושי

ביום השלישי, אלביש אותך בחצאית
אתנהג אליך כאל אשה, עד שתשים בצד את האגו החייתי

ביום הרביעי, אשחק איתך באש וקרח
אחמם ואקרר אותך וחוזר חלילה, עד שתתרגל להתמודד עם שינויים

ביום החמישי, אוציא את השוט
אאלף אותך, עד שתציית לפקודות באופן אוטומטי

ביום השישי, אחדור אליך
עמוק אל תוך נשמתך

וביום האחרון, ארכין את ראשי ואגרגר למרגלותייך
אז, אתמסר אלייך בכל לבי ונשמתי
האריה שלי

*cute fuzzy kitchy feely puke momment*


http://www.thecage.co.il/profile,48866.html

in a relationship for 6 months now...i know what youre thinking and its true, he has really really LONG..............................hair ;)

הקומונה מתחזקת - ועכשיו בצפון הישן של תל אביב בבית של ממש.
לגור עם שלושה שותפים נוספים זה לא קל, בייחוד אם אתה החולייה המקשרת והמפשרת בשרשרת (בין אחותי וחברתה לבין ידיד שלי). אך עם כל הרעש והצלצולים, יצרנו לעצמנו בית של ממש עם אווירה חמה ומפנקת שבו אתה לעולם לא לבד. אתר הדוקומונה בהקמה 😉

במשך חצי השנה האחרונה אני מנסה להתמודד עם משהו חדש-ישן לי, זוגיות מונוגמית. לא לברוח כשההתלהבות הראשונית דועכת ולתת למשהו אמיתי ונכון להתפתח. זה לא פשוט לי, לחשוב בשניים. לקחת בחשבון צד נוסף, לשנות סדרי עדיפויות, לתכנן ביחד.... בכלל, השאלה שלו, "מה אנחנו עושים בחג?" תפסה אותי לא מוכנה.

זה הרבה לעכל.

בכלל, כל התקופה האחרונה היא קשה לעיכול. בחודשיים האחרונים יצאתי ונכנסתי לשתי דירות שונות, עברתי בעלי בית ישנים, בשכירות משנה וחדשים, חוזים, עו"ד, איומים, חיפושי דירה, חיפושי דיירים מחליפים, הובלות, פירוק והרכבה, תלייה, ניקיון, קניית מקרר, מכונת כביסה, חיבור גז, התקנת דלתות למקלחון... וכל זה עם כל כך הרבה מפנים בעלילה שיכולים להפוך בקלות לטלנובלה מצליחה.

אז כן, אני קצת שחוקה וקצת מותשת וזה מתבטא בתחומים אלו ואחרים כמו ההתעלמות המופגנת שלי מהיומולדת של עצמי, בניגוד לשנים האחרונות.

אבל
זה משתפר



נכון...?

שנה וחצי עברו.
השתנתי הרבה, אנשים טוענים.
חיצונית ופנימית כאחד.
המשקפיים התחלפו, השיער ארך, הקילוגרמים נשרו, הסגנון התקבע. נעשיתי יותר עצמאית, אחראית וממוקדת מטרה ועדיין, שימרתי את שמחת החיים הילדותית שלי. אני בזוגיות בריאה, מונוגמית, ורודה ודביקה להחליא שאפילו כבר עברה בסיבוב את שלושת חודשי ה'מבחן' שלי.

ועדיין
כשראיתי אותו אתמול ברחוב, פחדתי.
הפסקתי לנשום. רציתי להיעלם. להעלים אותו מקיום.
שלא ידע שחזרתי לגור בעיר ואיפה, שלא ידע שראיתי אותו.
חזרתי להיות אותה ילדה חסרת ביטחון מלפני שנה וחצי.
ובאותו רגע שנאתי אותו, כל כך שנאתי אותו על זה.

שינקינאית עם עוד שלושה שותפים וחמוס
שעות עבודה חדשות בשעות סבירות אך עדיין מאוחרות במרחק הליכה מהבית
שוב במרכז של המרכז, קרובה להכל
אבל שוקלת מעבר לצפון עם האריה 😉

אה וסתם ככה: מידה 38 ווהוו ^^

סעמק, צריכה למצוא דירה לפני שאני, השותף והחמוס נהיה הומלסים ונגור בקופסת קרטון על החוף- ושם כידוע, אין מיזוג. אוף.

הדירה הנוכחית לא במצב יותר טוב, היא מתפרקת לנו בין הידיים. בין אם בהצפה במקלחת, rat door במטבח או מקרר מפשיר. אוף.

בנוסף, אחותי הקטנה וחברה שלה ישנות בסלון שלנו כבר שבועיים, עד שנמצא דירה לכולנו. מה שאומר שיש לי מתנחלות בחדר (בגלל הטלויזיה והמחשב) ואני מוגבלת לחדרי כשהן הולכות לישון. גם כשאני חוזרת מהעבודה באחת בלילה, אני לא יכולה להכין משהו לאכול כי זה יעיר אותן...אוף.

קשה לי להיות קשוחה עם האריה. החלדתי לחלוטין או שהוא חמוד מידי.... אז אני מסתפקת בקולר, שרשרת ונשיכות לעת עתה. והוא רחוק לי ואני מתגעגעת. אוף.

אני לא מצליחה לאזן בין העבודה, בית, חבר, גרפיקה, חברות ומסיבות.. משהו/מישהו תמיד מוזנח. אוף.

גיטר הירו זה משחק מטומטם וחסר טעם אבל צבעוני וממכר. בערך כמו סימס 3. יש לי את שניהם עכשיו אבל אין לי זמן להתבוסס ברפש במשך שעות. אוף.

בעבודה. enough said. אוף.

אוף.

ועדיין, מאושרת 😄

מבחינתי, בדסם הוא מלא אהבה ורוך לצד כאב, הערצה וציות. גם כשולטת וגם כנשלטת. כשהתחלתי את צעדיי הראשונים כאן, התחברתי מיידית לספיגת הכאב ותחושת חוסר האונים שבקשירה. רק לאחר מכן התחלתי לפתח את הצד המנטלי ועדיין, יותר בכיוון של לספוג כאב בשביל המאסטר- כדי לרצות אותו, כדי שיהיה גאה בי. כך גם היה כשהתחלתי לשלוט- אהבתי לצוות לבוש נשי או לגרום לכאב אבל כדי שהגבר הישראלי והמחוספס שממולי יבטל את כל הסממנים המאצ'ואיסטיים כי הוא רוצה להתמסר בכל נפשו ולרצות אותי בכל דרך שאראה לנכון, גם אם הוא לא נמשך לפמיניזציה. אך כל זה, בא אצלי מתוך הרבה כבוד לשולט/נשלט, ללא השפלות מילוליות או פיזיות או כאב נפשי/פיזי קיצוני במיוחד.

אני קוראת את ההודעות בפורומים, בבלוגים ושאר מקומות אך לא רואה סגנון שדומה לשלי. הרוב מתארים סשנים, בין אם דמיוניים ובין אם לאו, שגם אם מתוארת בהם אהבה בין בני הזוג- במהלך הסשן עצמו יש סוויץ' שלם בהתנהגות. השולטים לרוב מפגינים התנהגות "רעה" כלפי הנשלט כחלק מהמשחק אך אני לא מתחברת לזה... האם השליטה שלי כל כך שונה משל אחרים כאן? האם בדסם חייב להיות "אכזרי" כל כך? ואולי בכלל סתם התרחקתי מהסצינה עד כדי כך ש"שכחתי" איך זה באמת?

i want to tame the lion but he is already tamed ;)

מעל 200 יום עברו עלי מאז שכתבתי (ונכנסתי לכאן) בפעם האחרונה. הרבה דברים יכולים לקרות ב200 יום (רק תראו מה עבר על ויליאס פוג ב60 יום!) אז הנה תמצית מרוכזת של כל העליות והמורדות, חוויות, אנקדוטות, חדשות, תובנות וכו' מזמן זה:

המיתון השפיע גם עלי בינואר כשקיצוצים גרמו לכל המחלקה שלי להיסגר. למרות זאת, יצאתי עם כספי פיצויים נאים ורכשתי איתם לוח גרפי מקצועי וסופר משוכלל בשביל העבודה ומעיל דמוי עור ארוך ושחור מנוקס בשביל הנפש 😄 בעצם, רשמית ישבתי רק שבועיים בבית ללא עבודה ועכשיו אני עובדת במשרה מלאה תוך כדי שאני כותבת מאמרים, מעצבת מודעות, מצלמת ושאר ירקות.

עדיין, זמן האבטלה הקצר השפיע עלי קשה משחשבתי ולאחר שהפנמתי ש: א. אני מתגעגעת לחיית מחמד בבית. ב.שותף שלי הוא לא תחליף לחית מחמד - השגתי לי שני חמוסים. לצערי, ביתי נעשה לשדה קרב ונאלצתי למסור אחד מהם. אז עכשיו יש לי חמוס זקן, מתפרק, מסריח וחמוד שאוהב צימוקים, דיאט קולה ועישון פסיבי.

במהלך 8 השנים האחרונות עברתי דירה 8 פעמים וגרתי עם 7 שותפים שונים אך עוד לא קרה לי שהעדפתי שהשותף כ-ן יהיה בבית, כמו שקורה עכשיו עם הידיד שעברתי לגור איתו בגבעתיים. כמובן שיש תאקלים לפעמים על דברים קטנים כמו מי יזיז את התחת עד למכולת כדי לקנות לחם (כמה חבל שהוא לא סאב) אבל רוב הזמן אנחנו מסתדרים מצויין. מסתבר שעד כדי כך טוב שאנחנו מחפשים דירה של 4 חדרי שינה בת"א: לי, לו ולאחותי וחברה שלה. טוב נו, גם לחמוס. אם ישרוד עד אז.

לגור עם ידיד שלי השפיע עלי לחיוב ולשלילה כאחד. מצד אחד, כמו שהבטיח/איים, למדתי להוריד ראש תוך כדי מעבר בין חדרי השינה שלו. הוא גם מוריד הרבה סרטים ומשחקים בשבילי (ופורנו, הו מנואל פררה בוא לארץ!) בחיבור 8 מגה שלנו. מצד שני, הפיתוי לעשן ולבהות בטלויזיה גדול מתמיד ולכן נעשתי couch potato מהגרועים ביותר. מאלו שמתעצלים לקום לשירותים. לעומת זאת, בניגוד לcouch potatos סטנדרטיים (וממתי אני אוהבת להיות סטנדרטית?), אני יורדת במשקל ובהיקפים במהירות מפחידה. לראשונה בחיי אני לא נעה קלות בין מידה L ל XL אלא נחה בבטחה בM ואפילו הג'ינס שבתקופה הרזה שלי היה צמוד עלי עכשיו נופל ממני. ככה זה כשמעשנים, רואים פאמילי גאי ומרוב עצלות קוראים לשקית במבה "ארוחת ערב".

מעבר לכל זה, הבלתי יאומן קרה ואני יוצאת עם מישהו חודשיים ועוד לא זרקתי אותו. לא רק, אני גם ממש לא רוצה לזרוק אותו. הכל זורם טבעי ונכון, בכל תחום ותחום. מדהים מכך - זה הדדי ואפילו מחייב. אך עדיין, אני מפחדת באמת ובתמים להתמסר אליו בשל החשש המצמית שזה ייגמר. לוקח המון זמן לרכוש את האמון המלא שלי אבל כשמישהו חודר את החומות שלי, קשה להוציא אותו החוצה. בתשובה לשאלה הגדולה- לא, הוא לא בדסמי. הוא furry, קינקי ופתוח להתנסויות ובהתחשב בכך שבדסם נעשה חלק קטן יותר מהחיים שלי, זה כבר לא נראה משמעותי כבעבר.

מה, אתם עוד כאן? לא חפרתי מספיק כדי שתתייאשו באמצע? 😄