דרך יסמין

נכון כמו השאלה הזאת על אומנות, אם היא הדרך להביע ולהעביר משהו, או הערך שלה הוא האומנות בפני עצמה ומה בעצם הופך אומנות לאומנות.

אז לפעמים אני חושבת על הסדיזם שלי, בעיקר בימים שפתאום אני מרגישה את הרעב והצורך הזה, ושואלת את עצמי מאיפה הוא מגיע. 

אני לא בת אדם אלימה, בכלל. יש לי לב טוב ברמות, אני מתוקה ונחמדה ומאמינה שאני חיה ומקבלת החלטות ברמה האישית, חברתית ואפילו מקצועית בתקווה שהעולם יהיה יפה יותר או לפחות לדעת שאני עושה את שלי כדי להיות חלק שהוא יפה ביקום הזה.

אין בי טיפת רצון להכאיב לאנשים זרים ולאמלל אותם (למרות שלפעמים גברים הם כאלה מטומטמים שבא לי שתקבלו עונש קולקטיבי של חשמול לביצים כל בוקר, אולי גם המוצלחים יעבדו קשה יותר כדי להלחם בסתומים) 

הסדיזם שלי מתעצם רק בנוכחות של אינטימיות וקרבה, ושם אני מרגישה את הדחף הזה לראות את מי שמסקרן אותי סובל למעני, מקריב וסופג את המתנה היפה של הסדיזם שלי, כי ברמה העמוקה בשביל מישהי כמוני זו הדרך שלי להראות אכפתיות. אכפת לי ממך מספיק משמע אני רוצה לתת לך את הזכות לסבול עבורי.

ואולי, ותכלס כנראה- שאני פשוט סוטה ברמות ומחרמן לי את הצורה שגברים יתחננו לרחמים שלי ויבכו בשבילי, גם ככה עדיף לכם להסתכל עליי מלמטה עם מוח נוזל

בעלי הסף הגבוה, ככל שיהיה

לא היו שורדים יום אחד של המחזור שלי ונשארים בהכרה לעמוד על 2 רגליים.

אני יודעת את זה, רק שאין לי איך להוכיח 

לא יודעת למה אני יותר מתגעגעת, ללקחת את הזמן במאה נשיקות על הבטן, הגב התחתון והתחת, הירכיים, ולשמוע את הנשימה נעתקת, והתנשפויות של נו כבר

או לטבוע כל כך עמוק שלשעה שעתיים אני פיזית שוכחת שיש עולם שלא קשור במה שקורה בין הרגליים שלה עכשיו.

רגליים מסביב לראש שלי, על הכתפיים שלי, נופלות על המיטה, ידיים מטיילות על המותניים, חזה, תחת שלה. לראות את המבט מתחלף בין מבט כועס, של איך את מביאה אותי למצב כזה של להרגיש נזקקת כל כך, מבט נואש, עיניים מתגלגלות, רעשים לא מאופקים שיוצאים ממקום מאוד עמוק, עמוק לפחות כמו איפה שנמצאות הלשון והאצבעות שלי

אני חושבת על זה כל כך הרבה לאחרונה שהתחלתי להסתכל על נשים שבכלל לא חשבתי שאני יכולה להמשך אליהן, על חצאיות קצרות ושמלות צמודות ומה זה קשור בכלל למה שמחרמן אותי? הסיבה היחידה שאני נותנת לפצצה הזאת להמשיך לתקתק בי היא כי אני בהכרח אסיים עם חיוך דבילי על הפרצוף וצורך לכתוב לה אם הגיעה הביתה ואיך היא ישנה, לספור את הימים עד שאטבע בה שוב ושוב ושוב, והמוח הלסבי שלי יתחיל לדמיין את כל הדברים היפים שנחווה יחד ואיך נזדקן אחת לצד השנייה. ואני בכלל לא רוצה זוגיות, או להזדקן 

קיצור, שוב הסתפקתי בים

לקח לי שבועיים כדי להבין איך להגיע לנשלטים אסייתים, וגם כשכבר הגעתי הכל מגעיל, מטומטם ועמוס. עד כה הדבר היחידי הנחמד שקיבלתי זה כמה הקלטות חמודות ומושפלות בסינית (אין דרך מהירה יותר אל הלב שלי, לפעמים אני לא מבינה איך זה עובד עליי בכזאת קלות)

מה אני מפספסת? ברור לי שאסייתים בישראל אני לא אמצא שם, נרשמתי רק כדי להסתכל מרחוק, ועדיין לא מבינה את האתר הזה

לפעמים חושבת שבטח נחמד למי שכן

כי היה יכול להיות נחמד שמישהו יבנה לי גינת מאכל, או עד שתהיה לי גינה- מערכת הידרופנית. יהיה הנהג שלי, ינקה לי התריסים, יעשה לי מניקור פדיקור ועוד דברים שיורידו עומס מהמוח שלי.

אני כנראה לא מסוגלת לשלוט אם האצבעות שלי לא משחקות בנשמה שלך ומתוך תחושת אינטימיות וחרמנות חזקה. אולי זה בעצם לטובה, אבל אני באמת ממש צריכה כבר לנקות את התריסים (לא להציע לי בפרטי, זה רק מחשבות שלי לא הצעה להגשת מועמדות לתפקיד עבד)

לא שומעים את הצחוק והכיף שלי מאחורי הגיפ, חבל. הוא באמת כזה חמוד כשהוא כלב שמח ואסיר תודה

יש שני דברים שתמיד עוזרים להזכר במה חשוב, לרוקן אותי מכל מה שרע ולמלא אותי מחדש.

ללכת לים, הרעש של הגלים, איך שהם נשברים, היופי שלו וכמה אני נקודה קטנה בעולם לעומתו מנחמים מאוד.

לטבוע לחלוטין עם הפרצוף והנשמה שלי בין הרגליים של מישהי שיקרה לי, לשמוע רק את הנשימות והקולות של שתינו תוך כדי שאני מרטיבה אותה ונרטבת עד הצוואר ממנה. מזכיר לי מה באמת חשוב בחיים, נותן לי שקט מוחלט ושלווה נדירה. פעם ביקשתי מנשלטת שכל כך אהבתי לרדת לה, לצלם את המבט שלי תוך כדי וגיליתי שלא רק שיש לי מבט חולמני ומפוקס שמשקף בדיוק את המצב המדיטטיבי של המוח שלי, יש לי מבט של חיה בעיניים, התרגשתי בשבילה שזה מה שהיא רואה כשהיא גומרת לתוך הפרצוף שלי.

לצערי הרב מאוד בזמן האחרון נאלצתי להתפשר על רק ללכת לים

נכון האלבומים האלה מהילדות, שצריך למלא בכל המדבקות?

אז כזה עם מדינות אסיה שאני מחפשת.

כרגע יש לי 1/28 אבל גם האחד הזה דורש חוויה מתקנת. 28 נשמע כמו מספר אפשרי עד שאני נזכרת שאני לא נהנת להתעלל במי שלא אכפת לי ממנו, ואיפה יהיה לי מקום בלב ובמוח לאפילו עשירית מזה?

מעניין אם יש כאן קוראים מספיק אדוקים כדי לדעת מה האסים של האלבום האסייתי שלי

ה (נשלט) שכתוב לכם בסוגריים, חמוד ברמות. 

אין מושך כמו גבר שיודע את המקום שלו ועל מה הוא חולם. הצהרת כוונות זה הבסיס כדי להגשים אותם.

כתבתי פה פעם על הפנטזיה החייזרית שלי בה אני מפתה גברים לחללית שלי, ושם אני עורכת בהם ניסויים מצחיקים, כואבים, נעימים ואולי מצליחה אחת ולתמיד להבין מה זה היצור המוזר הזה, משהו בין חיה לבן אדם. 

השבוע המחשבות הסדיסטיות שלי ליוו אותי כמעט בכל זמן ומקום, באופן משעשע דווקא עם הביולוג שלי שהוא הנשלט שלי, הקולות האלה כמעט לא צפים. 

זה כנראה קשור לעובדה שכבר ציינתי בעבר, אני לא נהנת לקחת בכוח משהו שהצד השני לא משותקק לתת. והוא כזה כלבלב טוב ומתוק, שאני מצליחה להנות מהשליטה וההחפצה בלי סדיזם. זה מאוד כיף להרגיש כמה הלב שלי יכול להתרחב וכמה מורכבות יש בשליטה שלי.

אבל אחזור לעניין הגברים והניסויים, בא לי אקווריום של גברים שבחרתי בקפידה ומחכים לי כל היום שאגיע כדי לשחק בהם, כל אחד יקווה שאבחר לשחק דווקא בו, בזמן שהאחרים חולמים על הפעם הבאה ונותנים לקנאה ולתסכול למלא אותם. אמרו לי פעם שכל הגברים אותו דבר ועובדים באותה צורה, אבל אני מגלה שזה ממש לא נכון. לכל אחד מהגברים במבחנה יש את הכפתורים שלו, חלקם נהנים לגלות לי איפה ללחוץ, חלקם בעצמם לא יודעים ואני זו שמגלה להם.

מאוד הייתי רוצה מישהו להתעלל בו מכל הלב, שהוא יבכה את כל התסכול שלו החוצה בזמן שאני צוחקת, שכל הכפתורים של המוח שלו, הגוף שלו והנשמה שלו יהיו כל כך שלי, שטביעת האצבע שלי תופיע עליהם בכל פעם שהכפתור הזה ילחץ בעתיד.